רק פולני יודע שזה לא שחור

גועל נפש בכל צבע. ריחמתי עליכם עם תמונה של בננה שחורה

אני גדלתי על כוס תה, בהיר ומתוק. תמיד היה לי תה לידי. תה בפולניה זה מרפא תחלואים מובהק. הכל מתחיל עם תה ונגמר בתה. משתמשים בו לתחלואי הנפש, "נעשה לנו תה ותספר לי הכל", דרך תחלואים מדומים, "הנה שתה תה, עשיתי חזק עם הרבה סוכר, יעבור לך", ועד תחלואים פיזיולוגיים אמיתיים. ידוע לכל כי תרופת סבתא לדלקת בעין, זו רטייה כלשהי ספוגה בתמצית תה קריר וחזק, שחור ממש. התה שלי מתחיל בילדות ולעולם מקודד בסמטוחת הגנים שלי, שתועבר לדור הבא. שגם הם יסבלו! לא ככה? בילדותי, סבתי זצ"ל, הכינה לי תה חלש ומתוק. זה תמיד היה בכוס זכוכית של ההסתדרות. בשביל לצנן את התה היו שתי שיטות יעילות. אחת למזוג מכוס לכוס מגובה של עשרים ס"מ לפחות במשך עשר פעמים ברציפות, ואילו השנייה הייתה למזוג מעט תה לצלוחית זכוכית אחרת, בדרך כלל התחתית של הכוס, ואז לשתות ישר מהצלוחית. אמא שלי שיכללה את זה לאומנות. יש לי סיוטים מאימא שלי רודפת אחרי עם כוס התה עד למעלית, בבוקר לפני הביצפר. עם הייתי מתחמק בזמן אז הקריאות לתה "ששכחתי" על השיש ליד המקרר, היו מגיעות אלי דרך האינטרקום עוד לפני שיצאתי מהמעלית. "לא שתית את התה שלך, זה מתקרר, תעלה ותשתה!". ככה עד היום (נו, טוב, לא ממש היום, אבל עד לא מזמן כל כך).

תה היה גם התירוץ להסכים שאוכל כמה פרוסות עוגת מיץ תפוזים עם שוקולד. תמיד הייתה כוס התה, חונה לה בסמיכות לצלחת הזכוכית עם העוגה. גדלתי על תה, ואוהב את זה. מעדיף תה על קפה. תה רגיל, "צמחים" (איזה אידיוטי לקרוא לתה "תה צמחים". זה תמיד מצמחים), חליטות וסתם עשבים. רק לצ'אי אני לא מתחבר, לגמרי לא. איסור נוסף זה תה עם חלב. לא מסובל לסבול את המראה והצורה. אצלי בבית תמצאו לא מעט סוגי תה שונים, חלקם ממקומות אקזוטים בעולם. שווקים בהודו, סין, תאילנד וכאלו אהובים עלי במיוחד.

נסחפתי לרגע. אני כאן כדי ללבן את סוגיית השחור. תסלחו לי, או שלא, אבל אתם, כל 27 הקוראים שלי, קבוצת המיקוד לפריקת מתחים קלים ובעיות פולניות קשות, בין שאר הבעיות. הנפש שלי לא ממש תקינה, אם לא שמתם לב. זה מביא אותי ישירות לבננה. ב-נ-נ-ה. הדבר המושי המזעזע הזה, רך ונימוח, בטעם וריח שבא לי להקיא. רק הצבע נכון, ליום אחד בערך, בין המעבר מירוק לשחור. בננות זה עונש של אלוהים לבני האדם. תמיד ניראה כמו קופים כשנבלוס בננה, ואני לא מזכיר כאן אסוציאציות אחרות, למרות שממש בא לי. "זה לא שחור, זה דבש", אמרה אימי ולא יספה. אני עדיין רואה אותה מקלפת בננה, לוקחת סכין, חותכת במומחיות אדירה רק את חלקי "הדבש", ומחזירה לי בננה פצועה וחבולה, עם שקעים לרוב, אבל בננה שלמה. "נה, תאכל, זה בלי דבש. אני אכלתי את הדבש". מאז לא תבוא בננה אל קירבי בגלל שני המשפטים הללו לעולמי עד. אם אני בגמר הישרדות ותמורת נעיצת שיניים בבננה אני מרוויח מיליון, אז הלך הכסף. הלך הכסף! אכלתי טרנטולה שחורה מטוגנת בשוק בפנום פאן, קמבודיה, ושלל חרקים אחרים, שרצים ביבשה ובים, פירות איומים בריח של ביוב, (מי אמר ג'קפרויט?) ודברים אחרים שאולי לא תרצו לשמוע עליהם, אבל בננות זה לא. לא בריח, לא בטעם, לא במשקה, לא בבישול. פשוט לא.

בכלל להיות בן של פולניה, אפילו שהיא למעשה ליטאית ובן של פולני, אבא שלי פולני מלא, זו מטלה קשה ומעיקה בפני עצמה. אמא שלי זו אמא של אלכס, חולה האהבה, וכך אני חיי. אל תשתה לי חשיש של בנצי, היה קרוב למדי במציאות. בן של פולנים, לומד לקרוא מצמוצי עיניים בין ההורים. להבין טונים של דיבור באידיש, מבלי להבין אף מילה בשפה, אבל לקלוט היטב מתי להתרחק למדינה אחרת. זו אומנות שסוגדים לה היום בסוכנויות ביון, היכולת להבים טקסטים שלמים רק בגלל מבט אחד בר חלוף, בין שני אנשים. זה כבר לא משנה מי הם האנשים, אבל התרגולת שלי מהבית, מנצחת באולימפיאדת השתיקה. אני רואה, לא צריך לדבר, ומבין הכל. טובי מנתחי ההתנהגות ובוני הפרופילים הפסיכולוגיים לא יצליחו להגיע לעומק ההבנה שלי אחרי שלוש מאיות השנייה, גם לאחר חודשים של תצפיות.

אומנות אחרת שלמדתי לשלט בה, היא יכולת התירוצים המופלאה שלי, להתחמקות מושלמת מאירועים שאני לא רוצה להיות בהם, ובמיוחד מאלו שאמרו לי לא להיות בהם, כי אמא של הצד המזמין העליב את אמא שלי פעם, לפני הרבה שנים. האמת, כולנו זוכירם היטב למה. אל תאמינו לסיפורים שכבר לא זוכרים מה זה היה. זוכרים היטב, מילה במילה. לא יימחק גם אחרי ההתנצלויות, שיגיעו כי ככה אנחנו מצפים שיקרה, אחרת לא נגיע לאירוע. החיים הפשוטים. דרך אגב, היעלבויות של האבא הפולני, בידי צד כזה או אחר, דווקא גורם להגיע לאירועים משפחתיים, חצי שעה קודם לכן. אני יודע בע"פ את כל רשימת נותני המתנות מאז הבר מצווה שלי, בשביל לדעת כמה להחזיר בצ'ק.

פולנים, דור ההמשך, עונים במיידי לשיחת הטלפון שהם מקבלים מאחד ההורים ב"מה קרה?!". ההורים לא מתקשרים סתם באמצע היום. יש שעות לזה בערב. במשך היום קרה משהו. אלא אם זה ביום שלישי. תשעים ושמונה אחוז מהפעמים של שיחות באמצע היום, אנחנו חושבים שמישהו מת, והנה התקשרו להודיע לנו. תזכרו שאני דור שני לפני גיל 40, אז הדור הראשון, שהוא דור שני לניצולי שואה, כבר מבוגר דיו, ולכן כשמישהו מת במשפחה המצומצמת אבל המורחבת (תחשבו על זה), אני צריך לקבל הנחיות מהי מידת העצבות שלי, וחובת ההגעה ללוויה או לשבעה בלבד.

שכחתם כבר מיום שלישי! אז ביום שלישי מותר להורים, קרי אמא שלי בלבד, להתקשר באמצע היום, בדרך כלל בשעה תשע בבוקר, בדרכי לעבודה. גם אם לא ממש מותר לה, היא מתקשרת, ואני כבר מוכן עם התשובות לשאלה "אתם באים אלינו בשישי?", זה לארוחת הערב. "אני לא יודע, אמא, את תמיד שואלת ואני לא יודע!". זה אני. "תשאלי את שתחייה, אני במילא לא מנהל את זה. למה את תמיד שואלת אותי?!!". אני, שוב. "למה את שואלת אותי ביום שלישי על יום שישי?! אני לא י-ו-ד-ע!!" יש עוד זמן עד יום שישי". אני בחלק השלישי הרצוף של המענה הראשון. "רציתי לדעת מה להכין לך להיום שישי! לא צריך אל תגיד לי. אנעי אכין מה שבא לי", אמא שלי. "אני אדבר כבר עם אישתך". אמא שלי מנצחת. לא מפנימה, אבל מנצחת. עכשיו זה רגע מסוכן. אם כבר הצלחתי להרגיז את אמא שלי לפני השיחה הזו, אז אני מקבל שיחת נזיפה מאבא שלי. "למה אתה מרגיז את אמא שלך?!?!!". זה הוא. "עכשיו היא צועקת עלי!! מה אני אשם בשטויות שלך??!". זהו שאתה אשם. ככה יצאתי, תבין לבד מי חינך אותי. "אתה לא יכול לענות לה פעם אחת כמו בנאדם?! תגיד לה או שבאים או שלא". שוב הוא, ממש לא מפנים שאני לא יודע, בדיוק כמו שהוא לא יודע ועונה לה כל הזמן שהוא לא יודע!!!

אופפפפף. פולני. גאה להיות פולני.

****************************************

הארות והערות, סיפורים, פידבקים, טוקבקים, יתקבלו בשמחה ואף יפורסמו. אשמח אם תרשמו, ואל תשכחו להפיץ ולספר לחברים…

Related articles

• בין לאדן. לפעמים צריך גרם של מזל (colaholic1972.wordpress.com)
• מתכון לגולאש ביתי לא כל כך שיגרתי (colaholic1972.wordpress.com)
• 63 שנים של עצמאות. חרצופה של המדינה (colaholic1972.wordpress.com)