"אני יוצאת עם הבנות לגן. בא לך אחר כך, לעשות משהו בבוקר?". כאילו, סליחה?!! הלווווואוווו, ברור שבא לי "לעשות משהו בבוקר!!". תמיד בא לי לעשות משהו בבוקר. יש הוכחות מוצקות, כל בוקר, בלתי ניתנות להכחשה, שבא לי לעשות משהו בבוקר. האם זו לא אחת מעשרת הדיברות בקבוצה השנייה, מאחת עשר עד שערים?! ואם לא, אז זו בטוח אחת מהמצוות החשובות יותר. בטח חז"ל דיברו על זה לפני 2000 שנים לערך. כבר אז ידעו את חשיבות ה"לעשות משהו בבוקר". זה אפילו כתוב בכל חדר שירותים צבאי. נקודה. בא לי. נחנוך את הדיאטה. בא לי.

"אני מתכוונת שנצא לארוחת בוקר, או קניון, או שילוב או משהו כזה. שלא נישאר בבית", היא יורה בקצב מהיר ממהירות גיהוץ כרטיסי האשראי שלי, כל השלושה יחד. כנראה שהמהירות הזו הייתה הכרח של הרגע, רק לפי המבט המוזר שלי, מבט תוהה, מלא ציפייה ובעיקר המופתע לאללה. היא הבינה שאני בדרך לאכזבה עמוקה, הבוקר, אז מוטב לגדוע את החלום מהר, מאוד מהר, בשביל להשאיר את האכזבה קטנה ככל האפשר. למר גורלי, אין הפתעות הבוקר, "וכדאי שתצא מהסרט הכחול שלך, להפסקה ארוכה". תחזור בחושך.

"יש לנו יום קצר, למה שנבזבז אותו בבית?". היא אומרת. "אולי נפיל את הילדים על אחותי ואמא שלי, ככה מהצהריים עד מוצ"ש ונרגיש שוב רווקים ל-24 שעות פחות או יותר?!", אני מציע נואשות, עם מבט של כלב מתחנחן. אין לי מבט של כלב מתחנחן. שרירי הפרצוף שלי אינם יודעים לשחק. אני פשוט לא יודע לעשות פרצופים כאלו, אבל בדמיוני הלא מפותח, אני מנסה. יוצא לי משהו בין עצירות לתחושת הקאה שעולה בגרון, עם ניסיון לחצי חיוך, משמע "הכל בסדר". קרוב מספיק, לעניות דעתי. אני מכיר כלבים כאלו.

"אני בדרך חזרה, עוד 10 דק', תתכונן". כבר הייתי מוכן. לא היו לי ציפיות. נחשו לאן יצאנו? לקניון ערים, כפר סבא. אני שונא עד מוות את היציאות האלו לקניון בשישי בבוקר. תמיד מיליוני הורים מציפים את בתי הקפה, בהפסקה השבועית שלהם, בין ביצפר לאיסוף מהגן. עוד כמה מיליוני אימהות שבאות לשופינג קדם אביב, וגברברים שנשרכים מאחור עם השקיות. ז'תומרת, עם השקיות הלא שוות. כל גבר מנוסה יודע, כי את השקיות השוות, הנחשבות והענקיות, שיש בהן חולצה בודדת או גרב, תמיד האישה מחזיקה. גם אנחנו, הרי זוג אחד מאותם אלף אלפי זוגות. גם אני מהנשרכים הרחק מאחור, עם השקיות.

ככלל, בקניון של שישי, אני מתעניין אך ורק בשלושה דברים. הראשון זה דוכני האוכל. לפני שניקיתי את עצמי מרעלים, המממממף, היה לי ביקור קבוע לפיתה דרוזית עם חומוס, טאבולה וזעתר. אחרי זה אולי קופסה קטנה, במחיר שערורייתי, של משהו אחר. ככה "לדגום". והיו הרבה טעימות. המון טעימות טעימות (איזו שנינות לשונית). ביקור שני היה בסטימצקי לאיזה ספר חדש. אני קורא לא מעט. קרוב ל-40 ספרים בשנה, וזה גם עולה בהתאם, מזל שיש מבצעים. ביקור שלישי היה בבית הקפה התורן, בעיקר בשביל לצפות "בעוברים ובשוות", לאו דווקא בשביל הסנדוויץ' והקפה.
אני פונה לעיסוקיי, ושתחייה לעיסוקיה, אבל אסור לי לאבד קשר עין-קופה רושמת. אני חייב להיות במרחק שמיעה, בעיקר בשביל להסכים. לפעמים בורח לי "זה לא יפה, תיקחי משהו אחר", אבל זה בחנויות של הבגדים לילדים. בחניות עבורה, אני תמיד משחק אותה אקסטרא לארג'. "קחי מה שבא לך", "למה רק צבע אחד? יש להם מבצע, קחי שלושה". זה טריק ענק שלמדתי איך לצמצם את הקניות שלה. אני אספר עליו באחד הפרקים במחזה לאדיר מילר.

אם הבנתם שאני נגד קניות, אז הבנתם לא נכון, הבנתם? מה הבנתם? אני נגד, נגד קניות. מת על שופינג בקניונים. אבל קניונים בחו"ל. תנו לי את וודסברי מחוץ לניו יורק, או כל משהו דומה בארה"ב, למעשה כל קניון בארה"ב, ואני חוגג. הב נא לי בבקשה ביקור פעוט ב-MBK בנגקוק, או פנטיפ פלאזה בבנגקוק (שם אני מרגיש כמו ילד בלונה פארק), סילק מרקט בייג'ינג, המזויפים ב-LOHOU שבשנזן, מרכזי האלקטרוניקה והמחשבים באסיה רבתי, מרכזי הסלולאר, אסיה מול במנילה או גרין הילס במנילה. יש עוד רבים וטובים, ונשבר לי הצ'ופצ'יק לכתוב עליהם. יש הרבה וזהו. מספיק.

בארץ, אין לי סבלנות לשופינג. בעיקר בגלל שאין ממש שופינג אמיתי בארץ. אין כאן 70% סייל. תמיד מעלים מחירים לפני ההנחות או שמהמוכרות מכריזות בלגלוג מהול בשמחה לאיד, כי "זה לא משתתף במבצע". בחו"ל, 70% הנחה זה תמיד 70% הנחה, ויש כפל מבצעים. אפשר למצוא הרבה מאוד פריטים אחרי הנחה עם הנחה נוספת עליהם.

את הביקור היומי סיימנו עם שופינג בבילבונג. היא קיבלה סוג של מעיל עור חדש. סוג של. אני במילא לא מבין. גם אני קיבלתי מעיל. לא מצאתי כלום חדש בסטימצקי, ואת שלושת הספרים, שבת דודתי המליצה עליהם (זו של הנערה עם הדרקון, מהסרט שהיה לא מזמן), לא מצאתי. גם דילגתי בקלילות על הדרוזי עם אמא שלו, המופקדת על הכנת הפיתות. לא דגמתי השלמות מזון בדוכנים של האוכל הפרסי, הארגנטינאי, הסיני והיהודי (צ'ולנט), וטעימות אחרות מדוכני העוגות "הביתיות". הסתפקתי בלחם שיפון וגרעיני חמנייה תשעים אחוז, מארטיזן.

עכשיו לשלאפשטונדע של שישי צהריים. הגוזלית ישנה, שתחייה בחדר כושר ואני למיטה. מותר לי לפנטז על הבוקר שהתבזבז לו? איך שתחייה תגיב אם אני אזכיר את זה?! לקחת סיכון או לא?!

שישי נפלא לכם. מתי יבוא החורף? 😦


****************************************

הארות והערות, סיפורים, פידבקים, טוקבקים, יתקבלו בשמחה ואף יפורסמו. אשמח אם תרשמו, ואל תשכחו להפיץ ולספר לחברים…

»

  1. קיצי הגיב:

    אתה לא יודע להעמיד תנאים?!
    אין "בוקר טוב" אין קניון (((:
    קח סיכון עונג שבת לא?

    שבת שלום ♥

    נ.ב. גם אני שונאת שופינג אבל שווקים סופרים וצעצועי מטבח כמה שיותר!

  2. קיצי הגיב:

    הא שכחתי הבולט נקרא לי משו משו אני חייבת לנסות מתישהו (:

  3. אחותך (הגדולה) הגיב:

    לייק+!

    אין צורך להוסיף במילים….:)

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s