יומולדת 41, כמעט נגמר היום

בתמונה הראשית של פמלה אנדרסון מסתתר רעיון מקורי למתנת יומולדת

אאאאייייייייייי אלוהים! מה זה הכאב הזה?!?!! חמש וקצת בבוקר. אני קופץ מתוך חלום לעבר שריר התאומים שלי שנתפס בשינה. רגל ימין משותקת דרגת הוריקן חמש. לא, אין דברים כאלו. אני מנסה לעמוד, הרגל מסרבת להתיישר. האחת קפצה מהצעקות שלי. חשבה שהיא כבר פודה בבוקר את ביטוח החיים של המשכנתא. "נתפס לך השריר? תפסיק לבכות, תעמוד על רצפה קרה, ותמתח את הרגל. עכשיו תבין מה היה לי בהריונות". ברור, שכל כאב שלי צריך לרחם על הכאבים שהיו לה. לא שאני סובל כאן, אלא היא, פעם, ועכשיו זה צריך להרגיש לי יותר טוב כי גם היא סבלה. האחת ברגישות של בולדוזר בעזה.

ככה התחילו חמש השעות הראשונות של יומולדת 41, בכאבים עצומים של זקנה, כי ככה כתוב באינטרנט. אל תצחקו, גוגלתי על זה. מסתבר להדיוטות כמוני כי ככל שמזקינים יותר מקבלים יותר התכווצויות בשריר התאומים מתוך שינה. אלו המחקרים, תתמודדו. אולי זו העצלנות הבנויה והמוחצנת שלי מכושר שתורמת להתכווצות הזו, או הכדורים החזקים נדג הכאבים הדוקרניים והחדים בגב. אולי, אבל בתכלס, זה פאקינג כואב רצח. עדיין אני צריך לחזור לשחות, דבר היחיד אולי שבאמת חסר לי.

עוד שנה לעבר המספר שלא מדברים עליו, אחרי שלא מדברים על המספר ארבעים. אני בכלל עדיין בן שלושים ותשע. בהכחשה טוטאלית. לא בא לי טוב הארבעים, עוד יותר לא טוב הארבעים ואחת. די כבר עם הגילאים האלו, וכן, גם השנה עדיין אני מרגיש חשיבות ורגישות למספר. זה לא הכל רק בראש, פסיכולוגיה של סטטוסים קסומים. סעאמממק ארבעים ואחת.

בדיוק לפני שנה אחותי האמצעית גררה אותי בעל כורחי ולמרות התנגדות אלימה, לכותל כי הייתי בטוח שזה הסוף שלי. שני הגדולים שלי באו לוודא כי אבא לא בורח. היא מאמינה במשהו לא ברור, שיהיה לה שמח, אבל למה אני? עובדתית למאמינים, מאז זו הייתה השנה הכי מחורבנת שהייתה לי. כלום לא זז בכיוונים הנכונים ובמהירויות הנכונות, רק הלך אחורנית, נזקים מפה ועד מקום שלא ניתן לראות לאופק. מצד אחר, דווקא הזמן הזה גרם לי לחשוב וללמוד לעומק תחום חדש לגמרי ונולדו ממנו שני רעיונות שנמצאים בדרכים שונות של מימוש. זה הכותל שלא עובד בשביל כופרים בחברים דמיוניים שכמוני. העיקר שהיא מבסוטה. טוב שלא בזקה עלי שמן זית ריחני של אדמה טחובה וחוט תפירה אדום על היד.

לגמרי יש השנה תחושה של פספוס, חוסר מיצוי ובזבוז של זמן. לא רפתי מספיק, לא השגתי מספיק. אני עדיין לא יכול לנגן על שום כלי שבעולם, ולמרות שאני מאוד רוצה, לא למדתי. למה? ככה. עשיתי קורס קצר לצילום, בקמרה, קורס מצויין, וקצר. עשיתי לנפשי עוד קורס רגוע אחד לכתיבה יוצרת, להשתפר, ללמוד, להריח את המילים, להגיע לדקויות, ולהתחיל לכתוב. הקורס נגמר הכתיבה בקושי התחילה. נוט לעצמי ללמוד גם השנה משהו חדש בתחום האומנות של ציור או נגינה. גם השנה הייתי מצולם לטלוויזיה. זו אומנות?

הגלגל הזה של החודשים רץ לי מהר מדי. אלו לא רק השבועות שנגמרים בערך שעה אחרי שהם מתחילים, פשוט השנים טסות. הנה ראש השנה, אופס נגמר סוכות. הנה חנוכה וקריסטמס ויומולדת לבכור. עוד שנה בספירה שלי, כבר יודעים איפה עושים את הסדר, כי זה ממש קרוב לתוכניות של המנגל ליום העצמאות ויומולדת לשתי הבנות. עוד חג, צימר שבועות, האחת חוגגת עוד שנה, קיץ, הם מחרפנים אותי בקיץ, אולי חו"ל, שבוע באילת, וראש השנה הגיע. בין לבין יש את החיים, העבודה, יומולדת משפחה, חברים, בנקים וביטוח לאומי. ככה עובר לי מהר.

זה רפואי!

רבתי קלות עם רופא האליל שלי, ששולח מרשמים בפקס ותעודות מחלה במייל. הוא לא מסכים להגדיר אותי כסובל מכאבים כרוניים בגב ומצד שני לא רוצה לתת לי עוד כדורים כי זה פוגע בכבד, אבל כואב לי!!! אז מה עם הגראס הרפואי שהובטח לי? הוא עדיין מתלבט. טוב שיש חברים שדואגים לי. אני לא ממליץ לכם לריב עם הרופא האישי שלכם. זה כמו לריב עם האפסנאי בבסיס או רס"ר המטבח. ממש לא מומלץ להגיע אליו בשביל כל מוקסיפן קטן ומזורגג לדלקת קלילה בגרון. ארבעים ואחת ופולני בנוסף לצרות, יודע לטפל בעצמי. נניח. אם לא יש את אמא.

אז מה יהיה השנה? בקרוב מאוד, מה קרוב, כאילו מחר ממש, יקום אחד משני המיזמים שלי לאוויר, אחריו האפליקציה הגאונית והפשוטה שלי לסמארטפון. ממש אפשר להחזיק את הבקרוב הזה ביד, ואז אני אחזור לשחות. ולקורס חדש באומנות. ולהמשיך במה שלא עשיתי בשנה שעברה (כן, ממש, בטח. רק אני).ויהיה טוב, כי בסוף תמיד יהיה טוב. אין דרך אחרת.

פאק הגיל הזה ארבעים ואחת, וכל מה שמתחיל בארבעים ורק נמשך. זה אצלי, אני יודע, הבעיה הפסיכיאטרית הזו, ואפילו שיש אלילות הוליוודיות מופלאות בגיל ארבעים וצפונה, כמו האחת שלי, אלילה לא מהוליווד (ועדיין לא ארבעים), עדיין לא בא לי טוב, בכלל לא. אני לא רואה ארבעים ואחת כמו השלושים ואחת החדש כי לפני עשר שנים לא היו לי כל כך הרבה שערות לבנות! לא הייתה אפילו אחת! יכולתי לקפוץ לגובה מעל עשרים סנטים, ואפילו להיות ער חצי שבוע בלי שינה. היום אני מתרגל חיי חתול. נו, תגידו, מתרגלים מתישהו?

ברכות יומולדת יתקבלו בברכה בתגובות.

*****

שיתוף יוצר תודעה 🙂 הרישום במייל חינמי לגמרי, קליק אחד לפייסבוק…

//

//