כואב שעדיין יש מיואשים כל כך (תמונה מוואלה)
הערב כולנו משה סילמן. כולנו נדרסנו ביום זה או אחר על ידי המערכת. כולנו נדרשנו לעזרה קלה עד ארוכה מתישהו מרשויות הרווחה או שאנחנו מכירים מקרוב מי שבקש ולא קיבל. כולנו מכירים את מי שהגיע לייאוש ודיכאון. לכולנו סיפורים הנעים בין האישיים לבין הקרוב ההוא, מהעבודה, השכן של, ואתה זוכר את ההיא מהשכבה? כולנו הרגשנו את משה סילמן, אבל לא כולנו במצב קיצון ואובדני כל כך. כאן מגיע הגבול. לא איבדנו תקווה, לא הרמנו ידיים, לא נמחצנו תחת גלגלי הבירוקרטיה, ובגלל זה אנחנו מפגינים, בשביל לשנות, שלא נשבר גם אנחנו.
משה סילמן הגיע למצב של ייאוש ללא תקווה. למרות הפרסומים המגמתיים של עזרה שהוצעה לו, לחיות כנרדף על ידי הביטוח הלאומי זה לא עניין קל, וכאשר החובות לממשלה תופחים מהר יותר מהשוק האפור בישראל, זה קל מאוד להגיע למצב אובדני, כי הוא איבד את הכל. מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּאת (מִגַּג גָּבוֹהַּ אֶל בּוֹר עָמֹק; מָשָׁל לְמִי שֶׁיָּרַד פִּתְאוֹם מִגְּדֻלָּתוֹ, אוֹ לְמִי שֶׁשָּׁקַע לְפֶתַע בְּצָרָה גְּדוֹלָה). הכישלון האישי מביא לדיכאון, והרדיפה הממשלתית האוטומטית, נטולת הפנים ומספר הטלפון מביאה לאובדניות. מביאה לסוף. תחשבו כמה נורא היה מצבו הנפשי עד כי החליט להצית את עצמו, כי נותר ללא דבר, ולא החומרי כאב לו אלא היה התירוץ. אובדן הכבוד האישי כאב לו. חוסר היכולת להישיר מבט ולחפש עזרה הכריעה אותו. העיניים המרחמות של המכרים שלו, שרפו אותו. הוא פשוט נשבר.
משה סילמן הוא לא סמל למחאת העם, הוא רק דוגמה. הוא לא מייצג אותי במותו, רק מהוות תמרור אזהרה לאן ניתן הגיע מול אטימות הלב עד רוע ממשי של פקידים חורצי גורלות, וגם הם לא אשמים. כמעט. אשמים הם הפקידים הבכירים שמנהלים וקובעים את המדיניות שאטמה את ליבה לצרותיו. אשמים הם השרים והממשלה שמחוקקים חוקים, מבטלים חוקים, דוחים חוקים, בהתאם למצבם הפוליטי ולא למען העם. הם קובעי הגורלות במדינה, דמו של משה ודמם של אחרים ללא ליווי תקשורתי, על ידם. תפגינו נגדם. רק נגדם. תפגינו ישירות נגד שר העבודה והרווחה, כחלון, נגד שר האוצר, שטייניץ, נגד שר השיכון, אטיאס, נגד ראש הממשלה ביבי נתניהו. רק הם אחראים. ברצותם, הדברים ישונו למחרת בבוקר. ברצותם.
סילמן יהיה אולי הטריגר להוציא אתכם האדישים מהבית, את כולכם, מפגינים בפייסבוק, משתפים כתבות, וזועקי סטטוסים. הייתם בהפגנות בשנה שעברה? השנה? הפגנתם נוכחות? עשיתם משהו אקטיבי? גייסתם חברים? אם לא, לא לכם הזכות להגיד מה אתם רוצים. זה לא מעניין אותי. אל תגידו כולנו סילמן, הוא בליבנו, אנחנו מרגישים אותו הדבר. לא תהיו נוכחים כאילו ולא עשיתם דבר, ויתרה מכך עזרתם לממשלה להישאר באטימותה, עזרתם לעוד משה סילמן אחד, להיות.
אנחנו מפגינים כי כולנו רוצים למנוע את משה סילמן הבא, כולנו רוצים לעזור, לקרובים לנו, לעצמינו, לא רוצים להגיע למצב ללא הדרך חזרה, הרגע האחרון בו נגיד די, הכל נגמר, נעצר. הערב נצעק כולנו משה סילמן כי מותו ימנע את המוות הבא, מותו ישנה את המערכת כי אין מערכת אחרת, אין מדינה אחרת. אנחנו מוחים נגדכם, נגד הממונים על המערכת.
אנחנו רוצים ממשלה שתבנה מערכת רווחה אחרת. ממשלה תקיים את הבטחותיה למדיניות שונה בהתאם לכל ספרי הוועדות בעשורים האחרונים. מתחננים לממשלה שתמצא ותעשה פתרונות ולא רק תספר עליהם סיפורי בדים.
רוצים מדיניות חדשה בתחום הדיור ולא פתרונות קלים תחת רמאות הפריפריה ובנייה עיוורת לחרדים.
רוצים מערכת חינוך אחרת עם יום לימודים ארוך, החזר מאות אלפי שעות ההוראה.
רוצים מדיניות משכנתאות אחרת, תחת פיקוח ממשלתי, כי השוק החופשי כשל.
רוצים חלוקת תקציבים וצדק חברתי. צדק חברתי לא חייב להיות תוספת תקציבית, רק חלוקה הוגנת יותר. מי שתורם שיקבל ומי שלא, לא יקבל. מי שעובד כל חייו ונופל, שידע שיש מדינה ומדיניות שתעזור לו להשתקם, כי הוא יתרום חזרה.
אנחנו רוצים חוק גיוס שווה לכולם ושיתנו לצה"ל להחליט. אנחנו רוצים דמי מחייה חודשיים ואלפי שקלים גם לסטודנטים רווקים וגם לבעלי משפחות.
אנחנו רוצים לדעת מי מנהל את מלאי הדירות הריקות בישראל בזמן שיש משפחות שגרות ברחוב? אנחנו רוצים לדעת למה. אנחנו רוצים מעשים שיוכיחו את האיש הזה למחדליו ויפטרו אותו.
אנחנו רוצים אנשים שיהיו שרים שיקבלו החלטות שידאגו לביצוע שימנעו את משה סילמן הבא כי איתרו אותו בזמן דרך המערכת שהם מופקדים עליה. אנחנו רוצים אחריות אישית של בעלי השלטון.
אנחנו מוחים נגד הממשלה. אנחנו מוחים עבור שינוי. שינוי זה ממשלה אחרת. רק ממשלה אחרת.
משה סילמן לא מת לשווא. ההקרבה שלו תשאר לנצח.
*****
סיפור כואב ועם סוף מר. קליק על שיתוף, תרגישו חלק מהמחאה
אני נגד. ככה. הבלוג של זיו. 