זיכרונות. כך אתחיל: היו היה פעם…לא ממש פעם, הראשון בכלל מאֶמֶשׁ. ל"ג בעומר, חג הילדים העליון. אין חג יותר מחוגג מהמדורה בל"ג בעומר. עכשיו אני מתזז בין הילדים. שלוש מדורות ביומיים. ועד הגן או הכיתה מארגנים את התקרובת, וכל הורה אחראי להביא איזה קרש או יותר. מה שישי. לפעוטות אין חשיבות לגובה הלהבות, העיקר שישי, ומומלץ להחזיק את אבא קרוב-קרוב. לגיל הביניים חשוב יותר "המפעילה" והממתקים, אולי איזו פיצה וטרופית (איפה הפלאפל?). לגיל בתי הספר, זה מתחיל ונגמר בגובה הלהבות. היום זה למי המדורה הכי גדולה. זה עוד יתחלף להם.

אני עומד בצד ומביט בילדים. הם בעולם שלהם, נטולי דאגות, ועסוקים רק בלהבות, זה היעד. הבנים כמובן, הבנות עסוקות בלהציק לבנים, לקצת יחס. המדורה זה רק תירוץ. אני לא רואה את הילדים, אני רואה אותי, מסביב למדורה, עובר שנה אחרי שנה אחרי שנה. ביסודי הקפדנו מאוד למדורה כיתתית. היינו כיתה מגובשת מאוד, למרות שהייתי חננה והבנות די נידו אותי. אני הייתי הפועל השחור, הקטן והרזה, זה שאחראי לארגן, ולהביא. לא היו סלולריים לפני 30+ שנה, וקבענו בשעה מסוימת במקום מסוים. כמעט כולם הגיעו.

אספנו קרשים בערך חודש לפני בחג, והם היו נערמים בכל מיני מקלטים וחדרי אופניים בבניינים של כולם. פעם אחת אספנו יותר מכפי שהצלחנו לשרוף כל הלילה, ואני זוכר את כתה ה', כלילה הראשון שהחזקתי בו מעמד עד הבוקר. הייתי חננה, לא הבנתי למה בכתות ה-ו אני משחק עם החננות האחרים והבנים היותר נחשבים נמצאים עם הבנות. כל הבנות. הפסדתי המון, ולכן אני גאה *ומקנא* בבכור שיש לו כבר חברה שנייה. כתה ד' וחברה שנייה! מנוול מי שמגדל אותו.

גם להם יש את הילד שעובד קשה מדי וסוחב את העצים למדורה, מקים את האש, נוטף כולו ממאמצים, פנים משובצות כתמי זיעה ופיח, ומתחנן לעזרה. זה שמנהל את כמות הקרשים שנזרקים לאז בשביל שלא ייגמר מהר מדי. כולם מצפצפים, וזורקים הכל בבת אחת. מלכת הכיתה ועוזרותיה, המלך שלידה ועוזריו. חבורות של ילדים. הם יתגעגעו לימים האלו.

לפני בית הספר, עוד בגן, אבא שלי ארגן פעמיים או שלוש מדורה לילדי הבניין בשדה הקטן והפתוח מאחורי הבית. אחד השכנים ניגן על אקורדיון, אכלנו פלאפל, ואני זוכר את ההורים שלי עומדים ומכינים מנות עשויות במקום, סלט טרי ופלפל מטוגן. שנה אחת אספנו קרשים לבית הספר, והמדורה עברה מיקום, הרחק מהקרשים. אבא שלי התחנן לקרשים בשביל המדורה לבניין. הסכמתי, וקיבלתי בראש מהכיתה, אפילו שלא הייתה לי אופציה להביא אותם. הבטיחו לי פלאפל. הפלאפל נגמר כשחזרתי.

כתה ז' הייתה המדורה האחרונה שלי. המעבר לכור ההיתוך המאולץ של האינטגרציה העירונית, לא עשה לי טוב כל כך ואיבדתי הרבה חברים. לא הזמינו אותי למדורה בכתה ז', כי אז היו הזמנות למדורות קטנות. הלכתי עם חבר אחר, חבר ילדות יקר מפז מהשכונה, בית לידי, למדורה שלו. בסוף סתם הסתובבנו כל הלילה. מאז לא הלכתי למדורות, ואני בכלל לא יודע אם היו. חננות, מגה-חננות, כאלו שלומדים בכתה בלי בנות, או שעסוקים בפיסיקה ומחשבים, ומתמטיקה כל היום, לא מוזמנים למדורות בחטיבה. בתיכון סתם עשינו על האש כמו חננות, עד שבכתה יא' אבא של אלכס עשה לנו מנגל מופלא אצלו על הגג. סטייקים מבשר של פרה נמוכה ועוד מטעמים.

ואז באו הילדים, ואנחנו כבר עשר שנים במדורות, והיום כבר שלוש ברצף. משהו אחד השתנה, ולא שורפים בובות של נאצר. ועד ההורים מאורגן ועמוס מיילים והודעות. חלוקה ברורה וסוציאליסטית של מי מביא מה וכמה, אוכל בשפע לכולם, ואפילו כיבוי צופים כבר אסור. סוגרים בעשר וחצי בערך, ויאללה הביתה. ילדים לא נשארים לבד ליד אש בוערת. ימי התום שאבדו, לא שותים מהצינור בגינה, גם כאן.

__________

לפני שבוע חגגנו בתמצווש לגדולה שבדור הילדים בין החברים הקרובים שלנו. הגענו לסבב החגיגות של הנוער הפוחז. כל הסיפורים ששמעתי על "בוק צילומים" ואלו שמגיעות עם לימוזינה, וסוגרים אירועים, ושמלות, והפקה, הכל נכון. במינון כזה או אחר, פרט חסר או מיותר, אבל הקונספט נכון. יש בוק, יש הפקה. ע. חגגה כמו שצריך. הרבה מאוד חברים וחברות, כיתה חוגגת. הם רקדו יחד. בנות עם בנות ובנים עם בנים. מוזר משהו. האמצעית שלי התיישבה עם כולם, ובחנה את האירועים היטב. נכנסתי פנימה כשהם שיחקו "סטירה-נשיקה". עמדתי שעון על עמוד והתבוננתי. סטירות לא היו שם.

זו הנסיכה היחידה שבאה מהפנטזיות. פרינסס ליאה.


ראיתי את הבתמצוושים בילדותי. כתה ו' לרוב הבנות, מרכז בית הספר ביאליק פתח תקווה, שיש בו סוג של מיני אמפיתיאטרון לאירועים פנימיים. היה די. ג'י. או קוסם, או מפעיל, או משהו כזה, עם בדיחות וחידות אידיוטיות, קסמים מטופשים, הפתעות שחילקו לנו, וזה בערך מה שאני זוכר. היו גם ריקודים. כמו שהבנתם אני לא מהרוקדים. פעם אחת לקבל תשובה שלילית מספיקה לא לבקש בפעם השנייה. גם היום אני לא רוקד, באף אירוע, כי פוליש חננה מן קנט דאנס. עובדה מצערת מגינת ליבה של האחת. חננה נשאר.

לא הייתה לי חברה כמובן, בימים של כל הזוגות בכתה. אפילו הכריחו אותי לבקש פעם ממישהי חברות, בשביל שאני אגיע למדורה, שהוגדרה כמדורת זוגות. בסוף כולם הגיעו, אני חושב. ממש לא רציתי אותה, אפילו לא הייתי חבר שלה, בקושי בהפסקות, אבל אמרו לי זוגות-זוגות. בסוף היא לא ענתה לי, וזוג לא היינו. גם אני, ככולם, חלמתי על מלכת הכיתה המהממת שתבחר בי, אפילו שלא הייתי על ספסל המחליפים. אגדות, ילדים, וכו'.

מלכת הכיתה וחברותיה, כך זה נראה בעיני הילדים שאינם חלק.

הנשיקות בבת-המצווש של ע. התחלקו בין גברבר צעיר אחד (שהייתי מרסק לשישה חודשי שיקום אם הייתי האבא של אחת הבנות בכתה), שניים שלושה מחבריו הקרובים, מלכה אחת מוחלטת, וגם שתיים שלוש מנתינותיה הקרובות. כמה עפו לכיוונה של נסיכת הבתמצווש. כאב לי הלב, באמת ובתמים נצבט לי נים ריגשי קרוב ללב, עמוק בפנים, לראות את כל החבורה השולטת הזו מחלקת את המשחק בינם לבין עצמם. הרגשתי שאני שם, לידם, מסתכל בעיניים עצובות ויודע שאין לי סיכוי, לא יבחרו בי, שוב. ושוב. גם אם בטעות ובאופן חד פעמי "האחרים", הבלתי מקובלים או למחצה, שותפו אולי כקוריוז לאישורם של בני האצולה, הסבב חזר מיד למקומו הטבעי.

וכשמישהו מהאצולה הכיתתית נבחר, שוב, הוא שואל את בני האצולה האחרים במי מבנות האצולה לבחור עכשיו? כאב לי על הפרצופים המיוסרים והמיואשים של כל האחרים שהביטו בעצב מהצד, יושבים במעגל כמו כולם, ומייחלים להיות שותפים במשחק. הם כולם היו מסתפקים בסטירה.

הגרוע מכל אלו המעמדות בכתה. מלכת הכיתה ועוזרותיה, המלך שלידה ועוזריו. חבורות של ילדים. זה לא השתנה, ומתישהו זה עולה וצף. ילדים מצולקים לנצח.

*****

אהבתם? = לייק. ספרו בפייסבוק על החננה המוחלט שאתם מכירים

»

  1. אורי הגיב:

    נורא יפה ונוגע ללב.
    מעניין היה לקרא איך זה אצל הילדודס היום .
    אצלי כבר עברו כל כך הרבה שנים שגם כשניסיתי להיזכר איך זה היה אז, באמת לא זכרתי. אני רק זוכר שהיו מדורות, ובדרך כלל על חוף הים בבת-ים שם גדלתי וכמובן את הבטטות השחורות שמתתי עליהם
    בכל מקרה עוד מאמר יפה שלך זיו -)

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    שלום זיו !

    ממש החזרת אותי לילדות ההיא בב"ש , ילדות תמימה של חול, גחלים וחברויות אמיתיות… בכלל הנוסטלגיה שאתה מעלה מידי פעם ממש נוגעת ללב (אנחנו בערך באותו גיל….) , ואני מוצאת עצמי ממש נהנת מכתבך. בשבילי השנה היתה המדורה האחרונה למנייק !!!! בטח שעוד אתגעגע…. יולי.

  3. יולי הגיב:

    שלום זיו !

    ממש החזרת אותי לימי הילדות ההיא בב"ש. ל"ג בעומר של חול, גחלים, וחברויות אמיתיות ….בכלל הכתיבה שלך מרתקת. אני מזדהה איתך במיוחד באותם רגעי נוסטלגיה (אנחנו בערך באותו גיל (זקנים זקנים…)ובעלי אותם דעות. בשבילי השנה היתה המדורה האחרונה למנייק !!! – בטח עוד אתגעגע…

    יולי.

    • זיו הגיב:

      זהו? פרשת מסצנת המדורות לעולמי עד? אני דווקא זומם על רוח שנייה, ובשנה הבאה לעשות עם חברי הילדות, בלי הילדים שלהם. מדורה אמיתית.

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s