חולה על אפונה. לא עבר לילדים 😦

ככה זה כל צהריים, כל ערב, אפילו על הסנדוויץ' של הבוקר. המרכיבים אינם חשובים, זה הויכוח האינסופי. הנה שיחה מדגמית ביני לבין האמצעית. תלמדו, ככה מנהלים מו"מ לארוחה, על מרכיביה ועל סיומה. תמיד זה מתחיל בסיומה. ואני דואג, מה יהיה בעוד עשר שנים???

"אבא, אני יכולה לאכול קרמבו?". 

לא.

"אז שוקולד?"

לא.

"אז מה כן מותר לי לאכול עכשיו?"

ארוחת צהריים.

"אבל בא לי מנתק (הטעות במקור) לפני הארוחה! אני מבטיחה שאני אוכל את כל האוכל" (אומרת אוכל ולא יאכל 🙂 )

לא. ממתקים אחרי האוכל.

"אבל זה רק אחד קטאאאאן! אני מבטיחה לאכול את כל האוכל!!"

לא.

"טוב, נו. מה יש לאכול?"

פירה, אפונה, סלט ושניצל.

"אוףףף!!!! אתה יודע שאני לא אוהבת פירה! למה פירה?!?!?!!!"

…ברקע איזה יורש עצר צועק בלי שנדרש להתערב, אבל הוא מהמתערבים – "את גם לא אוהבת אפונה!"

אם תאכלי כף אחת מהפירה אני ארשה לך שני ממתקים אחרי האוכל. חובתי כאב פולני ללמד את הילדים לאכול גם בריא (רשמתם לזכותי?). ככה זה נכון.

"כף זה הרבה. אני אוכל קצת"

לא. כף אחת מלאה.

"אז לא בא לי וז-ה-ו!!!"

אז אין ממתקים.

"אמרת ממתקים אחרי האוכל. אני רוצה אורז ואורז זה אוכל"

יש פירה.

"א-ווווו-ף! אני לא אוכלת וזהו!!!"

שבי איתנו ואל תאכלי.

"לא בא לי!! תביא לי רק שניצל!"

הנה שניצל ואפונה בצד.

"אני לא אוכלת אפונה. זה מגעיל. תחתוך לי את השניצל בבקשה"

תאכלי אחד ודי, רק תטעמי. אפון אחד וזהו.

"ואם אני אוכלת את האפונה אתה תיתן לי שני ממתקים?"

כן, רק עם תטעמי גם את הפירה.

"טוב בסדר. איזה שני ממתקים?"

קרמבו ושוקולד.

"זה אותו הדבר כי בקרמבו יש שוקולד. אני רוצה גם סוכריה על מקל שקנינו אתמול"

לא, כי זה שלושה ממתקים. תבחרי שניים.

"אז אני לא אוכלת כלום!!!"

טוב, תקבלי גם סוכריה.

"תשים לי קטשופ ליד השניצל, בבקשה". — היא מסדרת את השניצלים בצד אחד, אפון אחד על כפית ולא על המזלג ועוד שמינית כפית של פירה.

זה לא מספיק פירה. אמרנו כף אחת.

"אני רק טועמת! אם זה טעים לי אז אני אוכל את הכל"

"אבא, מי הכין את השניצל?"

אני.

"של מה השניצל?"

עוף. כמו תמיד.

"אני אוהבת רק של סבתא או טבעול דק. תכין לי טבעול"

השניצלים שלי יותר טעימים משל סבתא, ובכלל סבתא לימדה אותי להכין שניצלים, אז זה אותו הדבר.

"לא בא לי. תכין לי טבעול במיקרו"

לאן את הולכת?

"תקרא לי שיהיה מוכן".

בואי. הכל מוכן.

"אבא, הפירה קר ולא טעים לי. אמרת שאם טועמים ולא טעים אז לא חייבים לאכול. אז אני אומרת לך שלא טעים לי וזהו".

***

"אבא, כמה כפות אמרת לי לאכול מהאורז?"

הכל.

"הכל זה הרבה, נו אני לא רוצה הכל! למה שמת לי הכל בצלחת???!!"

תאכלי 10. עשר כפיות.

"עשר זה המון. אני רוצה שתיים"

אז אחד עשרה.

"שתיים"

שתיימעשרה.

"אני אוכלת שתיים וזהו"

תאכלי 5 ותקבלי את הממתקים.

"שלוש. רק שלוש"

חמש.

"נו, אבא, שלוש כפיות גדולות!"

חמש.

"טוב חמש"

יופי.

"תביא לי מיץ"

בבקשה.

"זה לא מספיק חמוץ לי (הכוונה למתוק, הטעות תמיד במקור).

הנה עוד מיץ.

"אכלתי חמש כפיות"

לא ראיתי. איך אכלת כל כך מהר?

"למה לא ראית?!!?" עכשיו אני צריכה לאכול עוד חמש?!!! לא רוצה!!"

אבל כל האורז בצלחת. מאיפה אכלת את החמש?

"מכאן! מהצלחת שלי! אתה לא ראית וזהו"

טוב, אני רואה עכשיו תאכלי שתיים וזהו.

***

"אבא כמה ממתקים אמרת שמותר לי לאכול? הכל?!!"

***

התמונה מכאן

*** קליק על גוגל+ או שתף בפייבוק ***

הארות והערות, סיפורים, פידבקים, טוקבקים, יתקבלו בשמחה ואף יפורסמו. אשמח אם תרשמו כמנויים, וספרו לחברים…

»

  1. ג'ו הגיב:

    כמה מוכר…
    הגדול שלי רוצה רק סנדוויצ'ים עם שוקולד/חלבה/דבש (מתוקים) לגן אז פתאום הוא לא אוהב נקניק ולא אוהב גבינה צהובה ("לא טעים לי").

    • זיו הגיב:

      כן, ידוע. כל לילה היא רוצה גבינה עם מלפפון, ובבוקר רק נוטלה. גבינה צהובה זה לא מש ששמים על הפיצה. שם זה אחר…

  2. ענבר הגיב:

    אוי זיו איזה יופי וכמה פולני…..היא ממש שייכת וזה כייף לראות. איך לא נשברת אני כבר מזמן מעיפה הכל. גם עומר שלי לא ממש ורניקית (פולניה) ומעדיפה אורז על פירה אבל גם אומרת שהפירה של אמנון קאלני יותר משלי וכמובן שניצל זה רק של סבתא עליזה.

    • זיו הגיב:

      אני אומר שנשים נולדות נשים. זה רק מחמיר עם השנים :)))
      אני פולני. חונכתי לדאוג שהילדים אוכלים כמו שצריך, אז באוכל יש לי המון סבלנות. לפעמים

  3. ענבר הגיב:

    הכוונה היתה כמובן קטלני

  4. אחותך (הגדולה) הגיב:

    ענק! פשוט שומעים את עלמי ברקע עם כל ההצגה והטונציה ואיך שהיא עובדת עליך והיורש שעושה לך סדר בבית….פשוט מעולה!

  5. שגיא הגיב:

    מהיום בבוקר: "למה שמת לי סנדויץ' עם נקניק וסלט וגבינה צהובה אם יש פיצה מאתמול בפריזר?????? למה?"
    טרקתי את הדלת של החדר שלו. וצרחתי שלא יעיז לקחת את הסנדווצ'ים, אלא רק את הפיצה, והלוואי ויהיה רעב כל היום.
    לקח את הסנדוויצי'ם. השני, אגב, היה עם שניצל.
    אני לא אומר שכל האמצעים כשרים, אבל המטרה קדושה.

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s