עבורי זה תמיד יהיה יום הזיכרון לחללי צה"ל. ככה גדלתי, ככה התחנכתי, ככה אני זוכר. יש משהו נקי, מזוכך, רגשי ומאוד ישראלי שמחבר את האבל הלאומי לפשטות שבציון חללי צה"ל במקום מערכות ישראל. בכל מקרה זה השם הרווח בקרב העם, המקובל והידוע. השם הרשמי האחרון שהתקבל על ידי הממשלה בראשות ביבי, בשנת 1998, היה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

בן גוריון, הרחוב, כי את האיש כבר לא ממש טורחים לזכור ולהזכיר, החליט מתוקף תפקידו כשר בטחון, אי שם בינקותא של המדינה ערב 1951, כי יש להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות וקבע את יום הזיכרון ממש בערב יום העצמאות על כי נזכור את המחיר שישראל משלמת על קיומה. זה גם נאמר בחוק משנת 1963. השם הרשמי הראשון על פי החוק היה יום הזיכרון הכללי לגיבורי מלחמת הקוממיות, ובמשך השנים גם נוספו חללי המחתרות, המוסד והשב"כ.

עד לשנת 1998, יום הזיכרון היה עבור הנופלים במערכות ישראל מקרב הלוחמים בלבד, על כל ריבוי זרועות הביטחון של ישראל. זה היה מכובד וראוי, עדיין כזה, אבל במשך חמישים שנה לערך זו הייתה התרבות שלנו. יום הזיכרון היה יום הזיכרון לצה"ל, מאושיות אופיינו הישראלי. רוח הקרב, רוח המפקד, וחתירה למטרה של נופלים בקרבות מהוללים, טובים יותר או טובים פחות (הקרבות כמובן), אבל כאלו שנלחמו למען המשך קיומנו. ככה זה בעם שעדיין חי על חרבו.

בשנת 98, הדברים השתנו בלחץ פוליטיקאים שמנעד עולמם נע בין פריים טיים אחד למשנהו. אני לא מקבל את השינוי הזה בשום צורה ואופן. נגד מוחלט, עיקש וסרבני לשמוע או להקשיב. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ראוי שיישאר לעולם ועד אך ורק עבור הנופלים במדים, על שלל זרועות המדים, במלחמה על גבולות המדינה וקיומנו. הם מתו על מנת שאנחנו נחיה. מי שנפל בעודו במדים הוא חלל ישראל, פשוט למדי, עצוב להסביר. אין לי חשק לומר שוב משהו נגד קטנותם של הפוליטיקאים שהחליטו לשנות את אחד הימים החשובים בתרבות הישראלית למען צרכים פוליטיים בלבד, ואין סיבה אחרת. שכל אחד יחליט לעצמו.

הנרצחים בפעולות האיבה, טרור, זכאים גם כן להנצחה. לא אני אחליט על סוג ההנצחה, כמובן, אבל אני לא מזהה שום קשר ליום הזיכרון המדובר. עם כל הצער שמלווה את המשפחות, ובאמת יש לי את כל האמפטיה הנדרשת, אני מתקשה מאוד לקרוא את הסיפורים השנתיים, לראות את התוכניות והתמונות על הנרצחים ובעיקר בני משפחתם שנשארו לחיות עם הכאב, והילדים, אוי הילדים, שנשארו לבד.

עדיין מעבר לכל זה, הם לא חלק מיום הזיכרון. גם כוחות הכיבוי לא חלק מיום הזיכרון, אבל אם נפגעי פעולות האיבה כבר שם, הסכר נפרץ, וכל צורך פוליטי מקבל את תשומת הלב המיותרת שלו, אז למה לא? כוחות הכיבוי וההצלה זה לא גם מד"א? זק"א נחשבים לכוחות כיבוי והצלה? מה עם מערך השמירה העירוני או חברת חשמל? הסוהרים מוזכרים כחלק מהמשטרה או לא?

אז לכל הפוליטיקאים הציניים, הטיפשים, רודפי הפרסום, הרדודים, הנאלחים וחסרי עמוד שדרה ישראלי, תרגיעו עם ההזיות שלכם כשמדובר באושיות תרבותנו. אתם בטח לא העם הנבחר שווה הערך לאלו שהקימו את המדינה, ובימים ההם עוד נדרש היה לקבל החלטות כאלו. אתם רק נדרשים לשמור על הקיים, וכן, כולנו יודעים שהמאמץ הזה גדול עליכם מידות רבות. אפשר לעשות ימי זיכרון והצדעה לאומית לרבים אחרים, שמגיע להם, אבל תעזבו את יום הזיכרון חללי מערכות ישראל בשלווה על מנוחתו. הוא לא צורך פוליטי כאוות נשפכם, ותבטלו את תיקון החוק הימני-לאומי-פוליטי משנת 1998. תכבדו את המורשת!

יום הזיכרון תמיד התחיל בטקס לבן על גבי במה שחורה, נר גדול מקשט את המסך, וכמה ג'אנטים ישנים מרותכים יחד עם צינורות למוטות הדגלים, הונחו במידי הבמה. מדבקות של פרח דם המכבים על דש החולצה, כמה שירים, כמה דקלומים וקריאה, צפירה, ודי נגמר. לשמחתי הרבה מאוד, אני לא מכיר מקרוב את השכול הצבאי, מקרב משפחה או חברים קרובים. אמנם בצורה כזו או אחרת הכרתי מחברים לעבודה, חבר ילדות של האחת, וכמה מהקורס שלי, שנהרגו במהלך השנים באירועים מתוקשרים, אבל לא קשר ישיר וטוב שכך.

תחושות הישראליות מתחדדות ביום הזה, וקשה לי לשמוע את אביב גפן, במיוחד ואחרים שלא שירתו בצה"ל. אני לא רואה סרטים עם שחקנים שמשחקים חיילים בסרטים, מבלי ששירתו שעה במדים. לא מקבל את התרבות החדשה הזו, הוותרנות. היא לא תרבות ישראלית, לפחות לא זו שגדלתי בצילה. היא כנראה תרבות נאו-ישראלית, שמרשה לעצמה לעשות הנחות לערכים לאומיים, כל עוד מדובר בסגידה לאנשים מיקרו סלב, שמופיעים בטקסי יום הזיכרון ובערוץ שתיים, כן ערוץ שתיים.

אבא שלי היה לוחם קרבי, ונלחם בשלוש מלחמות, רשמיות, גם קיבל כדור ברגל באחת מהן. איבד חברים רבים במלחמות ורבים אחרים לאחר המלחמות. כילד, אני זוכר את הכמות הבלתי נגמרת של ימי המילואים שהוא עשה, תמיד היה לנו בבית את הצ'ימידן של הצבא, הנעליים שלו היו מצוחצחות תמיד, הקופסאות של העוגיות שאימא שלי מכינה עד היום (עוגיות צבא), והנשק. אני זוכר את הדובדבנים שהיה מביא מלבנון, הבלונים הירוקים מהמטווחים, ושלל דברים אחרים שנשארו, והיו, והתגלגלו אליו. זה הצבא שעבר בין הישן למודרני, התחיל בקראבין, עבר לעוזי ונגמר ב M-16 מקוצר. ככה הוא היה ועדיין לוחם בנפשו. אני זוכר גם את הטלפונים שהיו מגיעים מדי פעם לספר על החבר מהיחידה שנפטר וסידורי הלוויה.

אבא שלי היה צלם מלחמות בצעירותו. אלפי תמונות שחור לבן בעיקר, הוא צילם במלחמות ובמילואים, כולן מצהיבות בשקיות בתחתית המגירות של אימא שלי. יש שם תמונות של מיג שניות לפני שהופל, ושלל תמונות מיוחדות מהמילואים משארם אל שייך (שארם אשייח) שבסיני. עד היום הוא מדבר על זה ועל המילואים בלבנון. במלחמת לבנון השנייה הוא כבר היה ארוז ומוכן לעלות צפונה, להילחם ליד הילדים שלא מכירים את המקום, גם מעט החברים שעוד נשארו מהתקופה חשבו להצטרף. יום הזיכרון זה בשבילו, בשביל החברים שלו, בשביל הלוחמים אז והיום.

אתם הסיבה שאני יושב כאן, ויכול לכתוב מה שבא לי בדמוקרטיה המקולקלת שלנו. נזכור, נכבד ונלמד את המורשת לדור החדש.

****

אהבתם? שתפו עם החברים בפייסבוק

»

  1. מאת אלין:

    חושבת כמוך

  2. מאת אחותך (הגדולה):

    מקסים, מסכימה עם כל מילה ומרגש! ואין אפשרות לעשות "שתף" בפייס…

  3. מאת יוסי:

    פוסט מצוין!

  4. מאת misha30792:

    לייק לפוסט!

  5. מאת יוסף:

    ההוזלה של יום הזיכרון הוציאה לאנשים את כל החשק לבוא לטקסים. ואז באה הפרשה של "יזכור אלוהים" והרגה את היום הזה לגמרי. אהבתי, משתף.

    • מאת זיו:

      תודה רבה, ואכן אני מאוד מצר על זילות הימים החשובים לקולקטיב הישראלי. אפילו הוויכוח של יאיר לפיד מנחה או לא עושה רק רע ליום הזה

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s