Pendulum box clock ca. 1886

Image via Wikipedia

הסלון של סבתא היה פשוט. ספה וכורסה, מזנון אירופאי גדול וכבד מעץ, משולב בזכוכית עם עיטור עדין. מעל המזנון הייתה תמונה ענקית עם סוג של רקמה או עבודת יד דומה, עם מסגרת עץ צבועה זהב. לילד, זה היה סלון גדול, עם יציאה גדולה למרפסת ובממול היציאה לפינת האוכל, שהייתה חדר בעצמה, עם הכניסה למטבח והכניסה לבית. קיר אחד בסלון היה אחוריו של תנור הנפט הבנוי, שצופה אריחים מבהיקים, בשני צבעים של חום, עם עיטור, לפיזור חום.

בחורף אני וסבא שלי היינו נשענים על הקיר הזה בשביל להתחמם, וכל כמה שניות היינו מזיזים קצת את האחוריים כי הם התחילו להישרף. אחר כך היינו לוקחים את הצבת השחורה מהברזל היצוק, תופסים שתי פרוסות לחם וצולים טוסטים על המבערים מהנפט. טוב, הוא היה, אני רק לידו. אולי היה עציץ בסלון, אני זוכר במעורפל, אבל בפינה הייתה טלוויזיה גדולה. גדלתי שם. כל שבת וכל חג. ישנתי על הספה הקטנה שהייתה בצמוד לשולחן בפינת האוכל, ומעלי האורלוגין של סייקו משנת 50 בערך, שהיה לו מפתח מיוחד לדריכת השעון כל כמה ימים. אני ותקתוק השעון, כל חצי שעה גונג אחד, כל שעה גונגים לפי השעה.

ערב אחד, בעוד ערוץ 1 פתוח בטלוויזיה, עמוד האש מתנגן ברקע, סבתא שלי מתיישבת לידי ואומרת לי משהו כמו "אינגלה, עכשיו תקשיב לי ואני אספר לך את הסיפור שלנו". אני זוכר בוודאות רק את צמד המילים הסיפור שלנו, ואינגלה כי ככה זה תמיד היה באידיש.

סבתי ספרה לי במשך שלוש שעות ויותר את כל סיפור חייהם מסלובודקה, קובנה שבליטא, דרך הבריחה במלחמת העולם השנייה ועד שהגיעו לישראל, כולל שאר המשפחה שנותרו בחיים והיכן הם היו אז, בזמן הסיפור. חלק מהמשפחה הגיע לישראל, חלק לארה"ב וחלק לארגנטינה. הרבה אני לא זוכר מהסיפור. שברים בלבד כמו התפילין שהוחבא בו כסף לדרך, טבעות וצמידי זהב שהוסתרו היטב והגיע ארצה איתם, הפרידה של סבתי מסבי ודוד שלי בזמן המלחמה לשנתיים ימים. סבא שלי הצטרף לפרטיזנים יחד עם דוד שלי, שהיה אז רק ילד. הם התאחדו מחדש בגרמניה שלאחר המלחמה, ואימי נולדה שם.

אני זוכר בוודאות שסבתי הראתה לי את המספר שהוטבע בזרועה, אבל אולי אני היחיד שזוכר, כי כולם מכחישים. יותר מזה אני לא זוכר, וחבל לי מאוד. חבל גם שזה נגמר לפני הפרוייקט של שפילברג לתיעוד ניצולי השואה. אמא שלי נולדה לאחר המלחמה, ואני גדלתי לתוך בית של ניצולי שואה. שניהם שמרו באדיקות על יהדותם. שישישבת, חגים ומועדים היינו בבית כנסת. הכל היה כשר בבית.

סבא שלי עבד כקדר במפעל נעמן-לפיד והכין כלים מחימר, למטבח בעיקר. היה יוצא מהבית בחליפה עם הכובע שלו וחוזר ככה גם כן. אולי חלקכם מכירים את הקערות המלבניות הכבדות או המיכלים העגולים לקפה-תה-סוכר, עם המכסה מהעץ. היו גם צלחות עם עיטורי הפרחים הכחולים, זה נראה כמו פרחים. תמיד בקצה העליון או החיצוני היה פס כחול עמוק. בתחתית היה חתום מייד ביי ישראל.

סבתא שלי בלתה חודשים ארוכים ביד ושם ורשמה עבורם את כל האנשים שהיא זכרה מסלובודקה. דצמבר 98, הייתי בוושינגטון, ארה"ב עם אחותי הקטנה. ביקרתי במוזיאון לשואה, בדיוק בזמן שהייתה בו תערוכה על יהדות קובנה ליטא. מצאתי ספר עם תמונות מהתקופה, קניתי אותו ודיסק עם שירים באידיש לאמא שלי. בספר יש תמונות של קדרים מהיישוב, ואני נשבע לכם שזה סבא שלי או מישהו מאוד קרוב מהמשפחה שדומה לו, כולל טבעת זהב ענקית על האצבע של המצולם. הטבעת אצל הדוד שלי.

לפני חמש שנים, קצת פחות, דוד שלי לקח את משפחתו ונסעו לחפש את בית ילדותו בסלובודקה. הם הגיעו ומצאו. ראינו תמונות. הוא מצא את הרחוב שהשתמר כמו שהיה בתחילת המאה הקודמת, הרבה בתי עץ דהויים. מצאו גם את הבית בדיוק כפי שהוא זכר אותו. הבנו שיש שם משפחה בשכירות שנתנה להם להיכנס. התמונות מראות כי הוא מצא ברצפה את פתח העץ למרתף שבו הסתתר כילד. ראינו גם תמונות של החצר, והיו שם אפילו כלי חימר עבודת יד, בדיוק כאלו שסבי הכין, בצורה ובסגנון. לצערי, לא הוזמנתי להגיע לטיול, ותמונות אין לי.

מהצד השני, אבא של אבא שלי הגיע מחלם שבפולין. הרבה הוא לא ספר לי, בכל אופן, ולא רצה גם לספר. אני יודע מעט מאוד, בעיקר ממה שאבא שלי זוכר. הוא ברח מהנאצים כשהיה לפני גיל עשרים, מרבית משפחתו נרצחה, היה להם בית הארחה, אולי מלון כלשהו בחלם, הרבה מאוד אחים ואחיות והוא היה חרדי גמור. איכשהו סבא שלי הצטרף לצבא הבריטי, נלחם איתם באפריקה (את זה הוא ספר לי), ובשנת 46 הגיע לארץ. סבתי הייתה אז גרושה צעירה והתחתנה בשנית, איתו. גם היא הייתה מפולין אבל כשהייתה ילדה היא עלתה לארץ עם משפחתה ממש לפני המלחמה. סבא שלי סרב לדבר על פולין ושכח לגמרי לדבר פולנית, כנראה. הוא גם די כעס עלי ועל אבא שלי כשרצינו לעשות טיול שורשים בפולין כשהייתי בתיכון, עד כדי כך כעס, שבמשך שנה הוא לא דבר עם אבא שלי. הוא לא הבין למה אנחנו רוצים להחזיר אותו לשם. הוא די התכחש ליהדותו ולא ביקר בבית כנסת או חגג חגים. אין לי את הזכות לשפוט את מי שעבר את השואה.

כשאבא שלי הכיר את אמא שלי, הם נפגשו בחגים אצל הוריה של אמא שלי. בבר המצווה שלי סבא שלי לא נכנס לבית הכנסת עד אשר אבא שלי בקש ממנו להיכנס, למעני, ולעלות לתורה. אני לא זוכר כלום מהאירוע, אבל סבא שלי התפלל בע"פ, כל מילה ומילה, בלי לטעות ובעיניים עצומות. אבא שלי אומר כי זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את אבא שלו בוכה. על ערש דווי, הוא מלמל מתוך שינה את השם אסתר. אנחנו לא יודעים אם זו הייתה אישתו, בתו או אמא שלו, אולי בכלל אחותו. זה רק  הגיוני שבחור חרדי בפולין לפני גיל העשרים היה כבר נשוי עם ילדים. היו לו שתי בנות שנרצחו עם אישתו לנגד עיניו. ומעבר לזה הוא לא היה מוכן לומר דבר. יכול להיות שנשארה לו אחות, ניצולת מחנה סוביבור, אבל הוא אסר לחפש עליה פרטים או ליצור קשר. היא כנראה הגיעה לארה"ב אבל לא הצלחתי לעלות על עקבותיה.

זו השואה עבורי. לא נשכח ולא נסלח. אם אתם מחפשים יום אבל אמיתי, זה היום של העם היהודי. זה הזמן לזכור ליום אחד את מה שמשכיחים מאיתנו כל השנה. 208 אלף ניצולי שואה עדיין חיים בישראל. רבים מהם אומללים, עריריים ושבורים, מייחלים ליום מותם. המדינה שכחה אותם.

חזרה לעמוד הראשי בבלוג

____________________

לעובדיה יוסף: אחת עשרה שנים עברו מאז הכרזת כי בנשמתם של נרצחי השואה התגלגלה נשמה של חוטאים שבאו לעשות תיקון בעולם הזה. רק עד יום מותך תוכל להתנצל בקולך.

****

אהבתם? שתפו עם החברים בפייסבוק


»

  1. אפרת הגיב:

    מאוד מרגש
    אני בדיוק יושבת מול המסך ומחזיקה בידי קערה של נעמן שיש בחלק הפנימי שלה פס כחול והיא מעוטרת מבחוץ בפסים כחולים ומעין פרחים חומים,בתחתית מבחוץ כתוב Naaman porcelain Israel
    איזה צרוף מקרים.

  2. יעל הגיב:

    אהבתי מאוד.

  3. מ. הגיב:

    מרגש.
    כואבת העובדה שכ – 60,000 ניצולי שואה חיים בעוני ואין איש שומע, מסייע…

  4. מ. הגיב:

    זיו קשה לי לומר זאת אך אולי לזה ממתינה הממשלה/האוצר…כל כך הרבה סיפורים וקשה להבין איך הממשלה ממשיכה כאילו כלום…

    • זיו הגיב:

      בדיוק על זה חשבתי גם אני. יותר קל להתעלם ולחכות שהבעיה "תעלם". באפס כסף אפשר לתת להם לחיות בכבוד. ממשלה אטומה אבל זה לא חדש אצל ביבי.

  5. מ. הגיב:

    מסכימה עם כל אות…חבל שזה המצב…

    • זיו הגיב:

      איך שלא נסובב את הבעיה הזו, גם את הבעיה הזו, זה תמיד חוזר לפוליטיקאים קטנים שלא עושים כלום ורק להם יש את היכולת לעשות.

  6. מ. הגיב:

    תיקון קטן ברשותך
    הם עושים ה מ ו ן למען עצמם!!!

  7. דודו.א. הגיב:

    יש וויכוח!
    הם עושים גם המון למען מקורבים, בני דודים, חבר של האח, הכלב של השכן, והדג של הבחור שפגש אותם בחניה.
    הבנתם את הרעיון.
    פוליטיקה… יאק!
    ובכלל, למה להעליב את היאק? אחלה חיה. אפילו לעלוב בה בלי משים באופן שכזה לא מגיע לה 🙂

    • זיו הגיב:

      מה שנכון. למה להתווכח, אני שואל? אתה יודע שאני כותב הרבה על חידלי האישים האלו, מרביתם משכמם ומטה, אבל הפעם ניסיתי להימנע מפוליטיקה ביום השואה

  8. […] וסבתי נפרדו במלחמת העולם השנייה. את תמצית הסיפור קראתם ביום הזכרון לשואה, האחרון. בית הכנסת בו הייתי כילד של סופי שבוע אצל […]

  9. אחותך (הגדולה) הגיב:

    אם אני אגיד לך שאני זוכרת שלסבתא היה מספר על היד אתה בטח לא תאמין…אבל אני גם זוכרת! רוב הזכירונות שלי הם דרך הסיפורים שלך, אבל יש כמה קטנים שהם שלי. ושוב אחי היקר אתה מצליח לרגש כמו תמיד!

  10. אורית הגיב:

    מדהים וכל הכבוד שהעלת את ההסטוריה המשפחתית שלך ….שהיא בעצם גם של כול עם ישראל….לא נשכח ולא נסלח!

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s