Barn Swallow (Hirundo rustica erythrogaster) L...

בסדר, אני מקשיב........

רבנו. ככה סתם פתאום רבנו. אני כבר לא יודע איזו מריבה מספר זו הייתה, בכלל על מה בכלל רבנו. הייתי רוצה לומר לכם שזה משהו מטופש בגללו קיבלתי את הסיילנט טריטמנט לשלושה ימים, אבל אני לא זוכר. אני יודע שאני צודק. נקודה. הפעם אני צודק. ז'תומרת, כמו כל הפעמים בכללם, גם הפעם. לפעמים רבים על שטויות בסגנון הידוע של "מי לא הוריד את הזבל". לפעמים רבים בגלל משפחה כמו היא אמרה להוא שאמר חזרה ואז האמא של מישהו התערבה בשקט, כי בכלל לפני חצי שנה היה את זה ששכח להביא ולא אמרו לו כלום. משהו מאהובל לחלוטין, אבל כמו בכל מריבה, תמיד צפים ועולים דברי הימים של ההיסטוריה המשותפת. זה מתחיל עם אתה אמרת (אני, ברור שאני), ואז אני מחזיר עם "את זוכרת את …שאת אמרת….", ואז אני מקבל בהפוכה, קרוב מדי למהירות האור, את מאה דיברות הימים של "אתה אמרת לי אז ואז ואז ואז וגם הפעם ההיא ואז ואז ואז ועוד לפני זה ואז ואז ואז ולפני חודש ואז"…וזה רק בחודש האחרון.

לאחת (שתחייה למי שלא עוקב), יש זיכרון אבסולוטי לפרטים בלתי רלוונטיים לחיים. נניח שאכלנו במסעדה כלשהי לפני שבע שנים מלאות. היא תדע באיזה שולחן היינו, את צבע המפות, מה הזמנו, מי הייתה המלצרית וכמה טיפ השארנו. היא גם מצפה ממני לזכור, אבל "בעיות הזיכרון שלי", זה לפוסט אחר. האחת זוכרת הכל, במיוחד מריבות, אבל למיטב שיפוטי והיכולת המופלאה שלי להתבונן מבחוץ על כל דבר, בעיניים ניטרליות ומפוקחות, אני תמיד מזכיר לה שהיא לא ממש מדייקת בפרטים וזה לא ממש היה ככה, אלא למעשה זה היה שונה. "אווווו, פתאום אתה כן זוכר הכל!!! את הגרביים שלך מתחת למחשב אתה לא זוכר, את המגבת לתלות באמבטיה אתה לא זוכר, להחזיר את המשחת שיניים לכלי אתה לא זוכר, לא להשתמש בסכין גילוח שלי (האאא???) אתה לא זוכר במיוחד לא לנקות, אבל את זה אתה זוכר??!!! אז אני אומרת לך שככה זה היה, ושנינו יודעים טוב מאוד מי זוכר ומי לא". ! .

הפעם רבנו על משהו. כרגיל, אני לא מבין את הפואנטה של לריב, אם אחרי כך שעות או כך ימים חוזרים לחיות כאילו כלום לא היה, רק עם הבדל של זר פרחים או משהו כזה, "מה לכתוב בפתק? שואלת המוכרת בטלפון, מרישפון. אהה, כן, טוב, הבנתי. אני אקריא לך את מה שביקשת: "זוגתי האחת והיחידה, אני כנוע ומשופל, מצטער ומתבייש על כי העזתי להמרות פיך". לא טוב? אז למה אמרת לי לכתוב את כל זה? מחדש: לאישתי היקרה, סליחה מעומק ליבי, לא התכוונתי לכל מה שהיה. על החתום, בעלך האוהב תמיד, זיו". זה זר עם פתק מרגש. בשביל מה המתח המעצבן הזה? בשביל מה לקצר לי את החיים באופן מלאכותי? איפה ההיגיון במריבות? בכלל למה לריב? אפשר לצעוק, לכעוס, להפליק (לי, מגיע), אבל למה לכנות כל דבר מריבה? אפשר לשמור את הדברים הגדולים האלו תחת הקוד מריבה לימים קשים במיוחד. נניח, אמרתי משהו שאסור היה לי לומר באופן גורף, במקום הלא נכון ובטון הלא נכון. זה חטא משולש, וקשה מנשוא, מה שניתן לכנות מריבה. אבא שלי אמר לי פעם, תגיד לה שהיא צודקת ותחסוך שעות של מריבות. במילא תפסיד. שווה לריב על זה איתה אם הוא צודק או לא?!

אחרי שש עשרה שנה, כמעט, אין ספק שיש מעטים הזוכים לחיות חיים של אידיליה מוחלטים, ללא מריבות עם החצי. אני לא מהם. כנראה שאחרי הרבה זמן יחד מבינים שזו עוד דרך לפרוק עצבים, גם אם אין אחרי זה מייק אפ סקס. היא שם בשבילי, וחלק מתפקידי זה לספוג גם את העצבים שלה על כל העולם, בדיוק באותה מידה שהיא שם בשבילי,. ככה זה בין בני זוג. פור בטר אנד פור וורסט. האמת, אין כבר "מריבות" כבדות כאלו, מריבות של ממש. סתם מתרגזים כהוגן על משהו פעוט (או עצום) ומקסימום היא עושה לי טובה. הבנו את הפואנטה. לעיתים רחוקות יוצא לנו לריב באמת. אז יצא לנו לא מזמן. אני התרגזתי, חשבתי שהיא עשתה ככה, ואמרה אחרת. תפסתי אותך!! הההאא הא!! את רואה שאני צודק?!! חייב להגיד לה שאני צודק אחרת אין תוקף לעובדה שאני צודק. אוקצור, נשרף לי פיוז, ובלי פיוזים, אי אפשר לחשוב ישר, אז רבתי איתה.

אחרי שאני רב איתה, אני שוכב עצבני במיטה, נושף כמו טמבל, וזז כל הזמן רק בשביל שהיא תדע שאני עצבני. מקפיץ את הרגל בקטנה, כל הזמן, רפלקס שאני לא שלוט בו, עד שזה מטריף אותה, מדליק את הטלוויזיה, מעביר ערוצים, "טועה בווליום" ויוצא לי להגביר במקום להנמיך, נתקע על משהו דבילי לגמרי, "אני רואה סרט, זה בשקט". מכבה את הטלוויזיה, יוצא לשירותים, חוזר משם, יוצא שוב למשאף שלי שנמצא בתיק, ואז צריך להביא את התיק שלי מהאוטו, חוזר, יוצא שוב לאוטריווין מנטול, הופך את הבית כי אני לא זוכר שזה נמצא לי ליד המיטה, חוזר למיטה, מתכסה, יוצא לשתות מים, חוזר ומתכסה, יוצא לחתול, קורא לחתול, זורק את החתול מהמיטה, קורא לו שוב, משתיק אותו, הולך לבדוק סטאטוס בפייסבוק, חוזר אחרי דקה כי רק אני שם, וזה לא באמת מעניין, מתהפך פעמיים או יותר, מושך את המשיכה, בועט בה בשביל שתתקפל לי מתחת לרגליים ובין הווהבוס, והיא עדיין שותקת!! כמה זמן מחכים בין ההכרה שלה בעובדה שאני צודק אבסלוטית, עד שאני מתנצל כי אני לא?!

"ערה…?"

הפרק הבא

הפרק הקודם

Image by NDomer73 via Flickr

****************************************

הארות והערות, סיפורים, פידבקים, טוקבקים, יתקבלו בשמחה ואף יפורסמו. אשמח אם תרשמו, ואל תשכחו להפיץ ולספר לחברים…

»

  1. אחותך (הקטנה) הגיב:

    אהבתי בגדול!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  2. עדנה הגיב:

    איזה כייף שיש את הכתיבה כדי לפרוק,מתחים שגם כך קןראים כמה שנשתדל שלא.
    כשכותבים על הארועים…הכל נראה יותר הומוריסטי וקל ולכן זה גם עובר.
    סתם כתבתי דברים שאני לא מבינה בהם…….
    נכון להיום אני רבה רק עם עצמי…וגם משלימה איתי.
    כרגיל כייף לקרוא מה שאתה כותב.

    • זיו הגיב:

      תודה, אני ממליץ לך לנסות בעצמך. תפתחי בלוג ותכתבי בלי לפרסם עד שתרגישי שלמה עם זה

  3. מ. הגיב:

    ככה זה בשניים. כל אחד רואה את האמת והצדק שלו בין אם זה נראה ו/או לא נראה לצד השני… אין שופט בסרט הזה!
    והעיקר הוא שיודעים להמשיך הלאה ביחד…

  4. אחותך (הגדולה) הגיב:

    ענק- אחד הטובים!!!!אהבתי את הפסקה האחרונה בעיקר עם החתול (לפעמים אתה כזה מסכן..)

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s