נשים אוהבות צומי, כל סוד קיים של צומי. שתחייה מאוד אוהבת צומי. צומי זה מורכב. זה אחד מסודות הגנום הנשי שכבר פיצחתי, צומי לנשים. בואו ונודה, גם הקוראות שלי, נשים, אתן, לא יכולות לחיות בלי צומי. יש לכם מנגנון פנימי להרגשה בירידת מפלס הצומי, מקוטלג לפי רזולוציה יומיומית יחד עם הצלבה של קטגוריות הצומי אל מול זה ששכח לתת מספיק. בדרך כלל הצד השני זה אנחנו. אלו שנותנים צומי במשורה. בקטנה, בקמצנות, ובעיקר כי הצומי שאנחנו חושבים שאנחנו נותנים זה לא ממש הצומי שאתן רוצות לקבל. חוסר קומיוניקציה בסיסי, שיגרתי, יומיומי, בין מאדים לונוס, וצפוי.

תשומת לב, זה עיקר החוויה הבינאישית ביחסים שבינו לבינה, בינה לבין החברות, ובינה לבין הקולגות. נכון, גם לנו יש לפעמים חשק לתשומת לב. לפעמים. ביחסים שבינה לביני, זה לב התקשורת המדוברת והלא מדוברת שאומרת למעשה, את כאן, חשובה לי, לא שכחתי, לא לוקח כמובן מאליו. אני לא ממש אשם, שיש בעיות עם המסרים האלו, מכיווני כמובן. היא לא תמיד מבינה גם כשאני לא אומר, כי אני תמיד אומר! נכון, היא תחלוק על דעתי, אבל בתוקף אני טוען כי כשאני מסתכל עליה, לבושה כחווה אימנו או שלא, זה בדיוק זה. אנחנו גזע שלא חזק ממש במילים בינינו, ומבטים אומרים הרבה. עבורני כמובן. אנחנו מצפים שאת כבר תביני אחרי כל שנות הניסיון מאחורייך, את מה שעומד מאחורי המבטים. גם אם לא שמעת קול זה עדיין לא אומר שלא אמרתי, בלב! ככה זה שהאדם גדל במערות עם ציורי קיר ונהמות. אנחנו ציידים, וציידים צדים בשקט. כנראה שאי אפשר באמת להוציא את המערה מהגבר.

"אולי תתן לי קצת יחס הערב?". היא. אבל את מקבלת המון יחס, הנה התקשרתי אליך היום פעמיים (!), ועכשיו אני מדבר איתך! הההא, ניצחתי. "יחס לידי, על הספה, כי הרגליים שלי קרות! לא רוצה יחס מהמחשב שלך מאחורי הקיר בחדשר השני, ואם אתה מעיר את הקטנה, אתה אחראי להרדים אותה". נקודה. היא. אני, את סוגרת את הפח הגדול והבית עם הפריקים?! ,לא, זה לא מפריע לך, ולנו לדבר". אוייייי, צריך לדבר עכשיו. כבר כמעט רבע לעשר, ואני לפני הפרק בחדש שהורדתי בבוקר. נוווו, למה עכשיו? "לדבר,. איכס של מילה זה לדבר. "צריכים לדבר" זה מיני התקף לב. נכון שכבר סיגלתי הגנות נגד זה, בעיקר כי פיצחתי את הקוד הנגדי, אבל פעם זה היה מלחיץ אותי. כל הגברים מכירים היטב את סוג הרעד הקל, והזיעה הקרה במורד הגב התחתון למשמע המילים ,צריכים לדבר, לא עכשיו, בערב, לבד". ואתן, מרושעות על מטאטא, מנצלות היטב היטב את זה. טוב מדי. אני אחנך את הילידים להתעלם באלגנטיות מהלדבר הזה. יש פטנט, עדיין לא רשום איך עונים. הנה ככה. הפנימו ותשתמשו: "הערב אני עם חברים, (תמציאו משהו כמו יוצאים לפאב לראות משחק), רוצה לדבר, אז עכשיו, אם לא, זה כנראה לא חשוב". ביי ותסגרו. זה מהמם את התוקף כמו שוקר חשמלי. צריך להחריג את השימוש של זה. זה תקף רק לנשואים יציבים ולא מעורערים, ולא לחברים שעדיין עם "צמודה" בלי טבעת. אני את שלי אמרתי והזהרתי. אין אחריות.

"נו? אני אחכה עוד הרבה שתשים לב?!!??!". היא. אני בוהה באוויר. הבלון שעף לי מעל הראש צוחק עלי בטירוף שלו, עם חיוך של צ'סטר, החתול מעליזה בארץ הפלאות, וקול של יובל המבולבל. אני יודע שזה כבר יעלה לי ביוקר, רב, אני יודע מה לא עשיתי בסדר, אני חושב, אבל אחרי 15 שנות יחד, אני עדיין נופל בפח הזה כל פעם מחדש. כל פעם מחדש. אינשטיין אמר שאי שפיות זה לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות.. אני קבל עם ועדה, לא שפוי. הבוקר היא אמרה לי שאחר הצהריים היא במספרה. היא בטח גם אמרה אתמול או בשבוע שעבר, אבל עם הריגשי הלא קיים שלי, בטח מילמלתי משהו, כי היא לא הציקה לי, וכרגיל שכחתי. שכחתי גם שהיא הייתה במספרה ברגע שאני אוסף אותה מהמספרה, או כשהיא מגיעה הביתה, אחרי המספרה. אני לא שם לב לדברים קטנים. השיער שלה לפני הספר ואחריו הוא בדיוק, בדיוק, בדיוק אותו הדבר. אותו האורך, אותו הצבע, אותו הסגנון, וחסר לה שתשנה. אני לא אוהב שיער קצר אצל נשים. סליחה. "אתה לא נומאלי!!! אתה לא רואה שצבעתי, עשיתי גוונים, קיצר לי מאחורה, פה בצדדים??!!". היא. כועסת. מאוד. בצדק. ברור. אני לא נורמאלי, לא רואה הבדל. תראו, צבע כחול זה כחול, לא ממש מבין בגוונים. יש כחול כהה וכחול בהיר, אבל גם טורקיז זה כחול. גם כחלחל, וכחול נייבי וכחול דארק מידנייט, זה כחול. בלונדיני זה בלונדיני. צהוב זה צהוב. גוונים זה גוונים. ככה זה. לא רואה הבדל. אז כן, זה הצומי שאני ממש מתקשה לתת, ועולה לי במאמצים רבים לזכור לומר משהו על התספורת ,החדשה". זה לא באמת חדש. זה צומי מיוחד, צומי של פרטים, של היכרות, של סופר יחס. קשה לי עם הצומי של התספורת.

צומי של יחסים בינינו זה צומי לפרוק עול, מתחים, חרדות, אשמות, כעסים, רגשות, ואהבה. צומי של חברות זה משהו אחר לגמרי. צומי מחברות זה בעיקר צומי של קנאה. שהיא תקנא בי. אם בגלל הלואי ויטון, או משקף החדש, והמגף, והזה, ההוא, שעשית והגדלת ושינית וקיבלת, אז תשומת לב ירוקה של קינאה, היא העילאית הקיימת עלי אדמות, ובשמיים. זה אושר לא יסולא בפז. "די, אל תפסיקי!" מהצד השני, בין חברות יש את הצומי האפל. זה הצומי שאתן מתקשרות לחברות לספר על הצרות שלכן, כי אני, הגבר המצוי, הלא שפוי, רחוק משלמות כמרחק ג'קי מאנגלית בסיסית, לא נמצא ליד בשביל לתת את הצומי הנדרש, ויותר נכון, עם יד על הלב, כנראה אשם במצב בזה שדורש צומי של טישו מהחברה. זה צומי אפל, כי מצד אחד אתן פורקות מהלב, ורוצות יחס, חום, אהבה, לפרוק, לקלל, לשאול. מצד שני, ההיא, החברה מהצד השני, רוצה לשמוע עוד ועוד ועוד ועוד ועוד, רק בשביל להרגיש טוב עם עצמה, כי אצלה זה לא ממש קורה. לפחות לא בימים האחרונים. נשים, תודו, אתן אוהבות לשמוע על צרות של אחרות, כי זה עושה לכן טוב, בפינה הקטנה והאפלה שבלב. "שמעת מה היא סיפרה לי?!". זו האפלה שיוצאת החוצה. אנחנו עדים לכל.

אז זה הצומי שהיא מחפשת. כמו חתולה שרוצה לגרגר כשילטפו לה את הבטן. נשים צריכות צומי. למה אין צומי בהום-סנטר???

****************************************

הארות והערות, סיפורים, פידבקים, טוקבקים, יתקבלו בשמחה ואף יפורסמו. אשמח אם תרשמו, ואל תשכחו להפיץ ולספר לחברים…

»

  1. קיצי הגיב:

    א. צומי זה באמת לא הצד החזק שלך (:
    ב. לא אכפת לי שאתה לא אוהב נשים עם שיער קצר. -לשון-
    ג. חתולה לא אוהבת ליטופים בבטן היא אוהבת בצוואר (גם נשים אם אתה לא יודע (-:)
    ד. נהנתי לקרוא ולתת לך קצת צומי ((:

  2. תום הגיב:

    YYY הצטמקת לך, איזה יופי

  3. אחותך (הקטנה) הגיב:

    תמיד תוכל להשתמש בתירוץ שגברים הם עיוורי צבעים בנוסף לכל המגבלות שלהם…
    חוץ מזה, הצומי היחידי שאתה נותן זה למחשב שלך (תשאל את אבא)!!!
    אבל אני למדתי לקבל באהבה את ה"צומי" שאתה נוטתן לי 🙂

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s