"מה יש לנו מיוחד השבוע?" אני לשתחייה, המנהלת האישית שלי לענייני חברה וקהילה. היא לא מרשה לי לומר שהיא המנהלת. מעכשיו היא לא.

"לא נראה לי שיש משהו. אין אירועים השבוע, לא במשפחה, לא עם החברים, לא בבתי ספר והגנים ולא בעבודה. נראה שבוע שקט". היומן הממוחשב הביולוגי הראשון מותקן אצלה. היא לא שוכחת כלום. אבל, במלוא הכלום של הכלום. ממש כלום. הכל היא זוכרת. במיוחד את מה שאני לא עושה. לפני שנמשיך אני חייב הסבר קטן, שאולי יגדל לפוסט גדול. אני לא זוכר כלום. שום דבר כמעט שקשור בכל הדברים האלו שבבית. אם אומרים לי ואני מגיב, אז מבחינתי הסתיים האיוונט. אין טעם לזכור. אם אני לא עשיתי משהו, במילא יזכירו לי לפני שאני צריך לעשות, גם תוך כדי, וגם וידוא ביצוע לאחר מכן עם הנחיות להמשך. דפק גדול, פשוט לא זוכר.

"יופי!!" ש-ק-טטטטט. שבוע שקט. אפשר לנוח כל השבוע מול המחשב שלי ולנסות לשבור סופסוף את השלב בסטאר-קראפט שאני לא עובר כבר חודשיים".

"נראה לך באמת?! יש מלא דברים לעשות. מלא, שאתה לא עושה כבר הרבה זמן! קודם כל צריך ביוקר באיקאה כי נגמרו הכוסות שתייה". בוחנת אותי לראות אם הקשבתי לדבריה. אני לא מאמין שנגמרו הכוסות, וזה ה-תירוץ לאיקאה. "ויש לך גם לטפל במחסן, להחליף שעון לדוד, שקעים, מכסים, ארונות, לזרוק, להוציא, להכניס, לסדר"…….. המון לסדר. אני שונא לסדר. מוכן לשלם בשביל שמישהו אחר יסדר. "למה השבוע? אפשר בשבת בבוקר". עיני עגל מול עיני הלא-מאמינה-שאתה-עונה-לי-שוב-עם-השבת! אתה א-פ-ע-ם לא עושה משהו בשבת!!!". נגמר הויכוח, הלך השבוע חופש.

"אולי נלך לראות סרט השבוע?". היא. נשבע לכם שזה בא ממנה. היא אמרה סרט! ככה פתאום בלי הכנה מוקדמת, בסיום הדיון החד צדדי על מהות הסדר שממתין לי לביצוע השבוע. כמובן שזה יהיה סרט שאני ארדם בו, אבל יוצאים לסרט! אפילו שבדייט הראשון שלנו יצאנו לסרט, מאז אולי ראינו יחד חמישה סרטים. בדרך כלל אני רואה עם חברים או לבד, בחו"ל. שתחייה לא אוהבת סרטים. היא נרדמת. "טוב אני אחפש לנו".

"אבל שיהיה סרט טוב כזה, דרמה, שאני יכולה לראות ולא את החלל שלך". אררררררררר.פפפפפפ. זה אני.

אז הגיע יום שני, יום הסרט. יצאתי מוקדם מהאין עבודה שלי, לקחתי את הבנות מהגן, אמא שלי כבר אצלינו בבית, מבשלת, מכבסת, מגהצת, מקפלת, מסדרת ושומרת על השלושה בערב. אבא שלי יגיע לתמיכה מוסרית, בעיקר, ואולי גם אחותי הגדולה (שהיא האמצעית אבל גדולה מאחותי הקטנה. הממממ). אמא שלי מגיעה אלינו הביתה כל יום שני אחר בצהריים, כבר שנה שלישית, מאז שהנסיך עלה לכיתה א'. מסדרת לנו את החיים פעם בשבוע.

"אני עדיין בעבודה. נכון שאתה מסתדר בבית?". היא בנימה של דאגה, אבל יודעת שאמא שלי כאן. אז אין דאגה. זה בכאילו. ההורים שלה גם הגיעו לביקור עם הקוסקוס והמרק ליורש העצר והנסיכה. אמא שלי הכינה מרק עוף להמשך השבוע. אז אני מסודר. יושב וכותב פוסטים, מעדכן עמודים בספר החדש. יש לי שקט. אז מה אם הלך הסרט. ציפיתי האמת, אבל לא ייצא. אני עוד אזכיר לה את ההברזה הזאת. מטעמים אני אעשה מזה. יש לי קלף ביד.

"אבל, קבענו לסרט הערב". האש פאפי. "לא נורא, נלך ביום אחר". הנהלה.

 

"אולי נבריז בשלישי מהעבודה לאיזה לילה קוויקי באילת ונחזור ברביעי?" בטוח נמצא בייביסיטר. נפזר את הילדים וניסע "לנפוש". קבענו בצימר בצפון הלבן. לא נסענו. היא עם ישיבות חשובות, ולי היה חד יומי במילואים. שכחתי.

רביעי, בבוקר המאוחר, "בא לך למסעדה, טובה, הערב?". ברור, אפילו שאני צם בחודשיים האחרונים, תמיד יש משהו טוב לאכול. איפה שלא ננסה בסוף נגיע לפיתוח. אני שונא את תל אביב, ולא ממש מכיר את המסעדות בה. כמה בודדות, אבל אני שונא את תל אביב. את העיר, החנייה, הנסיעה לשם. שונא. טוב לי בפיתוח ואני יודע שאני מפסיד הרבה חוויות קולינאריות מיוחדות. שמישהו כבר יעשה את תלת אביב נגישה לתושבי הכפר. "קבעתי לנו". אוכלים בתשע. "למה כל כך מאוחר? אולי בשמונה וחצי?". שיניתי. נגיע בתשע ורבע כרגיל. אין בייביסיטר. לא נסענו.

"בחמישי בטוח אנחנו יוצאים בערב, לבד או עם חברים, העיקר שיוצאים". היא. "אין בעיה, תבחרי כל מה שאת רוצה". אני לוקח פיקוד לרגע. " לא תבחר אתה". הרגע חלף. לא בא לי בחמישי בערב. בשישי בבוקר יש לי עוד שלב ניקוז בסדנא, אחרון וחשוב, להוצאת המסטיקים שדבוקים לי בצנרת מאז גיל שש. אני בצום. שכחתי. "אז אני יוצאתך עם חברות, לא איכפת לך נכון??!". נ-כ-ו-ן, זו התשובה היחידה. מצד שני באמת שלא איכפת לי. אני לא מהמונעים יציאות למינהםן. שתצא. היא עובדת מספיק קשה, ואני עוד מבלה לא מעט בחו"ל, כך שמגיע לה חופש. כמה שבא לה, בחיי. אז מה אם אני ממרר לי בתוככי ליבי על בדידות עולמי הצר, והכמיהה לקצת תשומת לב. אז מה, בחושך לא רואים. אז מה?

עוד שבת מגיעה, הנה נגמרה. ממש עכשיו מתחיל שבוע חדש. השבוע זה השבוע. בטוח נמצא זמן לשנינו. חייבים. אני מקנא באלו שיש להם יום קבוע לשניהם באמצע השבוע. ניסינו, באמת שניסינו. לא תמיד מצליח. מוותרים פעם אחרת ומשם זה כדור שלג חלקלק. אולי נעשה משהו בקריסטמס?

 

ארוחה רומנטית של אל גאוצ'ו. עושה חשק...


****************************************

הארות והערות, סיפורים, פידבקים, טוקבקים, יתקבלו בשמחה ואף יפורסמו. אשמח אם תרשמו, ואל תשכחו להפיץ ולספר לחברים…

»

  1. hamelgad@gmail.com הגיב:

    שובניסט שכמוך, אתה רומז שהסטייק צריך להיות בצלחת שלו
    זה מתקשר לשתחייה שלך, כל עוד אתה מבצע הוראות שלה כלשונן וכרוחן הטייטל שלה לא משנה
    רק תיזהר שהיא לא תממש את מצנח הזהב שלה

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s