זה לא הגיע. ציפיתי וחיכיתי, אמרתי כי הפעם זו הפעם. הייתה לי תקווה גדולה שהעיתונאים ירימו את הכפפה, מערכות העיתונים ינקטו עמדה חד משמעית ולא דרך מאמרי המערכת, או טור יומי. רציתי לראות כותרות של "אלי ישי: תתפטר!". כמו בלונדון. כמו בארה"ב. כמו בהרבה מדינות אחרות בעולם שיודעות איך להעביר מסר ברור, חד ותקיף לפוליטיקאים סוררים, חדלי אישים, ופאשלונרים סידרתיים. התבדיתי. לא קרה כלום. הזעקות שוככות, המאמרים כמו נכתבו לשבוע הקרוב, כמעט ועברנו לנושא הבא. תיכף שרה תחזור לכותרות, התחת של אברם יקפא בלונדון, ועוד כמה עשרות עצים יתנו את נשמתם עבור דוח חדש ממשרד מבקר המדינה, שיחזיק את עצמו אולי ליום אחד מעל מי האפסיים שלנו. יותר זול לקנות דיסק און קיי יוקרתי ומקרן משוכלל לכנופיית השלטון, מאשר להשמיד עצים בשביל דוח נוסף, שממש עכשיו, כבר לא רלוונטי. האמת, שמעתי וקראתי הרבה, מדי, עיתונות וחדשות בימים האחרונים, וחלק מעיתונאים לא ויתר. הבכירים שבהם דווקא מציקים לנתניהו וחבורתו היטב, כל בוקר, כל ערב, כל מסיבת עיתונאים. אבל שם זה נגמר. אם שרה לא צועקת הוא לא נבהל.

ומה אנחנו עשינו? מה אתם עשיתם בשביל לשנות את "עתיד ילדינו" כמו שבן כספית אוהב לומר. זה לא עבורנו, זה עבור עתיד ילדינו. הוא צודק. אבל גם אני צודק, כי העתיד שלנו חשוב יותר בשביל שיהיה עתיד לילדינו. צריך לטפל גם בעכשיו, לא רק במחר. יש לי רק מעט יותר משלוש מאות חברים בפייסבוק ועוד כמה שכנראה מפחדים לאשר אותי כחבר. רבים מגדוד החברים הזה, שלי, אוהב ויודע לכתוב סטאטוסים עדכניים בלוח המודעות האישי-פומבי הגדול בעולם. הסטאטוסים שלנו בפייסבוק דומים לא יותר מאשר לגל השקט ברדיו. אנחנו לא מפגינים, לא שורפים צמיגים, לא מבעירים את ערוצי התקשורת, לא יוצאים לרחובות כשצריך, לא. פשוט לא. אומרים זה מה שיש, מצקצקים רבות, מקללים עוד יותר, וממשיכים הלאה. איפה אם כל ההפגנות שתשנה משהו?! ואם האמא של ההפגנות תגיע, האם זה אומר שהפוליטיקאי התורן, ייבהל ממנה ויביא את אבא שלו שיצעק חזק יותר? כי אצלינו פוליטיקאי לא נבהל מאיומים, אצלינו רק ראש ממשלה מפחד מאיומים. הם יודעים את זה, אנחנו יודעים את זה, רק ראש הממשלה לא יודעת את זה.

אני כתבתי, מוצלח פחות או מוצלח יותר, פירסמתי בבלוג שלי, תת עיתונות לא מקצועית, אבל רק כתבתי. אני לא מהזן המפגין האקטיבי, רק בגלל שטרם ראיתי הצלחה של הפגנה אחת. אולי פספסתי, אולי באדישות ההפגנתית שלי אני תורם לחולשת ההפגנה שאמורה להצליח, אבל אני לא מפגין. אני צריך להפגין, אבל אין כאן הפגנות חשובות או מעניינות. האחרונה שהייתה נגמרה בחגיגות ברית המילה של בנו של רוצח ראש הממשלה. טפו. אנחנו עם אדיש. קולינו לא נשמע. למדנו להחליק, להתגבר, לחשוק שפתיים ולחרוק שיניים, העיקר להמשיך הלאה. למטרה. מתי שאלנו מהי המטרה? למה לחרוק שיניים? מתי הבנו מה ייצא לנו מזה במקום לשאול מה ייצא לנו מזה?! מתי אמרנו די?!!

מה צריך לעשות במדינה בשביל לראות פוליטיקאי שיודע את המשמעות של "אני אחראי"? לומר אני אחראי, או משרדי אחראי, את זה הם יודעים. לבצע את האחריות, זה לא. מה אתם עשיתם בשביל השינוי? בשביל לומר לילדים שלכם, שלנו "אני עשיתי! שיניתי, תרמתי"? אני מודה, לא עשיתי כלום. כל עוד כלום לא השתנה, אני לא עשיתי כלום. לא הייתי חלק ממשהו שעשה לשינוי הכלום הזה. אלי ישי עדיין שר, ביבי עדיין מצטלם היטב, שרה היא ראש הממשלה. הם כבר עברו את המשבר הזה. אנחנו עם כלום.

אז צעקנו קצת בפייסבוק. אז מה?!

****************************************

הארות והערות, סיפורים, פידבקים, טוקבקים, יתקבלו בשמחה ואף יפורסמו. אשמח אם תרשמו, ואל תשכחו להפיץ ולספר לחברים…

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s