"אתה מבין שזה ביס הקבב האחרון שלי?!, אני לדן, חמישי צהריים, לפני פתיחת הסדנא, בערבו של יום. "מגיע לך. אתה לא תחזיק מעמד. יום ראשון אנחנו כאן שוב". דן, באמצע דגימות השיפודים שלו, בשיפודיה שבמרכז רמלה. "תעשה דיאטה, מה פתאום ניקוי רעלים? אין מצב שאתה שורד על טבעונות יותר מיום". ככה אמר.

"זה העונש שלי. ניקוי רעלים טבעוני כזה. התעללתי בכבד שלי, ובעוד כמה חלקים פנימיים. אני חושב שהדם שלי כבר לא אדום. חוצמזה, אתה גם לא נראה דוגמן תחתונים. בודי בילדינג עשית יפה, רק בכיוון הלא נכון. מה עם הדיאטה שלך?". אני מנסה להתגונן, להצדיק, לא להתבאס. זה לא מצליח, לגמרי לא מצליח. "שתוק ותתחיל לאכול דשא, תתרגל למחר. תביא ביס מהקבב שלך". סתם לי את הפה.

שנים שאמא שלי יושבת לי בתוך הוריד עם השאלה הנצחית שלה "מתי תעשה בדיקות דם". כאילו אין דבר אחר בעולם. אחרי שכל היחס אלי, התפוגג לו ונעלם עם הולדתו של הבכור, הנכד הראשון, כל מה שנשאר לשאול אותי זה על בדיקות הדם שלי. יש לי תשובה מוחצת בשבילה, "הדם שלי אדום, זה מספיק טוב. הכנת משהו לאכול?". פעם התשובה הזו הייתה מספקת. היום כבר לא. ז'תומרת, בשעת קריאת שורות אלו, אני אחרי לא מעט בדיקות דם תקופתיות ורגילות. על הפחד המובנה שיש לי ממחטים לא התגברתי, ולא אתגבר. זה גם מסופר בהרחבה בפרק אחר.

יש לי הרבה תשובות מוכנות לאמא שלי. אם אני מקבל ממנה טלפון בזמן שהותי בחו"ל, זה רק כי קרה אחד משני דברים. הראשון, אסון כלשהו במשפחה המצומצמת (לא עלינו, טפו, חמסה, טפו), והשני זה אזהרת חטיפות של השב"כ במדינה שאני נמצא בה, או סתם בגלובוס, למקרה שאני חוזר ממנילה דרך אתיופיה. ככה זה בפולניה, אם לא הבנתם עד כה. לאזהרת החטיפה אני עונה בדרך כלל עם "יש לי ערכת מתנה לשבויים של צה"ל. אני אבקש מנסראללה שיעביר להם לתא". תמיד זה מסתיים עם טלפון מאבא שלי שצועק עלי "למה אני משגע את אמא שלי, כי עכשיו, היא צועקת עליו. מה הוא אשם שיש לו כזה בן?!" חיים שכאלה.

אז עשיתי בדיקות דם. התוצאות היו רעות. מאוד רעות. הערכים החשובים היו מעל כל מקסימום אפשרי בטבלה. אי אפשר היה להתחמק מהאתר של הכללית. הטבלה לא משקרת, ולפי הערכים שלי בבדיקות הדם, אני כבר משחק בזמן פציעות. רואים הכל בדם. אין סודות. שנים ארוכות של הזנחה והתעללות בי, בעצמי ובגופי, עם אוכל משובח ועתיר קלוריות, בלי עלים ירוקים, עם ספורט ממשי רק מול הטלוויזיה, החליפו לי את הצבע בדם, והוסיפו כך וכך מרעין בישין לגופי. האמת, היא צדקה, אמא שלי. הרגשתי רע זמן לא מבוטל. צרבות כל הזמן, נפיחות, השמנה, עייפות, קצת נימול בידיים. הכל.

הרופא שלי הכין במהירות מרשימה מאוד, רשימת על של כימיקלים רבים, מחולקת לקטגוריות ותתי קטגוריות לטיפול בכל איבר בנפרד, וכולם סימולטנית. בערך 50 כדורים ליום. זה טוב להיפוכונדרים, לא טוב עבורי. רגע לפני שהחלטתי להיכנע לרפואת הכימיקלים, ראיתי את איה בטלוויזיה, ועוד באותו הערב התחלתי לתחקר אותה על סדנת ניקוי ברעלים. לאחר דין ודברים, והחששות שלה מתוצאות הדם שלי, החלטתי להגיע. עדיף לנסות את השיטה הטבעונית, הטבעית, הנטורופתית, שמתאימה לגוף שלנו, לפני שנופלים לכימיקלים. תמיד אפשר ליפול חזרה, לבור הזה של חברות התרופות. אבל אני מאמין שהגוף שלנו , זה מכונה מספיק חכמה לתקן את עצמה רק אם ניתן לו את הכלים והאפשרות. זו הייתה המטרה שלשמה ניגשתי לסדנא. לשנות הרגלים, לתת לגוף את הכלים שהוא צריך, מנוחה מאורח החיים ובעיקר זמן לתקן את עצמו.

איה הסבירה לי היטב שהיא עושה את מה שאני מחפש. אחד לאחד. זו לא סדנא עבור דיאטה, זו סדנה לניקוי רעלים. משנים את התפיסה סביב האוכל והרגלי האכילה תוך כדי הסדנה. לאחר שבוע נרשמתי, ולאחר עשרה ימים, נפרדתי מהקבב. בסוף הספר תדעו עד כמה הסדנא עזרה. אין "או שלא". עזרה. נקודה. בגדול או בענק? תנחשו.

רק תבטיחו שלא תגידו דבר לאמא שלי, בעיקר שהיא צדקה, כי אני אשמע את זה ממנה כל יום בלייב וגם במסרונים, אם אני מסנן שיחות.

לפוסט השבוע הראשון

****

אהבתם? קליק על אהבתי=לייק ושתפו בפייסבוק

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s