Yad Vashem - The Valley of Communities

Image by Werner Kunz via Flickr

*** פורסם לפני ארבע שנים***
זה הגיע. ערב יום השואה הוא יום הכיפור האמיתי שלי, ולדעתי גם יום הכיפור האמיתי של עם ישראל. אם היהדות הייתה מתחדשת ברוח התקופה הרי שהיום הזה היה היום החשוב ביותר לציון חורבן העם ותקומתו כעוף החול.
היום הסימלי הזה צריך להזכיר לכולנו שאנחנו חיים ועומדים כאן בזכות דמם של 6 מיליוני בני אדם יהודים, והחלטת האו"ם להקמת מדינת ישראל הייתה כנראה רק בגלל השואה, לנקות את מצפונם של מדינות העולם.

לצערי, לא כל העם מבין את מה שקרה שם. כולנו שמענו את הסיפורים, קראנו את העדויות, אני מקווה שזוכרים את משפט אייכמן אבל לא כולנו איבדנו עשרות ומאות בני משפחה שלעולם לא נכיר, בני משפחה שבמקרה הטוב מתו במהירות ולא באכזריות. בני משפחה שנקברו בקברי אחים, נשרפו בעודם בחיים או בני משפחה שהיו קורבנות למעשים אכזריים אחרים, כאלו שגם השטן לא יכול היה להמציא. 

התחושה הזו שלי, נובעת בגלל מה שאמר עובדיה יוסף באפריל 2000, לפני 7 שנים:"ששת המיליונים שנהרגו בשואה הם גלגול נשמות של אנשים שחטאו בגלגול הקודם". מעבר לשינאתי הגלויה והבוז שאני רוחש ומפיץ לאיש העלוב הזה, ולא רק בגלל המשפט הזה, אני מאחל לו שיקרא בקרוב להישפט לפני בורא עולם וחבר המושבעים יהיה מורכב מששת מיליוני הנשמות שנרצחו בשואה. באף אחד מבני משפחתי שנרצחו שם לא התגלגלה נשמה של חוטא שבאה לעשות תיקון בעולם הזה. רק הנשמה המורעלת של עובדיה יוסוף היא החוטאת.ותזכרו שהאיש הוא מלכם של מאות אלפים, "ספרדים".  הוא אמור לייצגם, נכון, הרבה אחרים מתנערים ממנו, ובכל זאת הוא מצליח להבדיל את עצמו ומאמיניו משאר העם היהודי. הוא שיש לו קו חם עם אלוהים יודע טוב יותר מדוע הם נרצחו שם, ולמעשה הצדיק ברבדים שונים, את תורת הגזע הנאצית.

אני "השארתי" כנראה מאות בני משפחה בשואה. אני לא יודע כמה ולעולם לא אדע. מצד אבא שלי אין את מי לשאול. סבא שלי נפטר, ואנחנו לא יודעים הרבה על מקורותיו הפולניים, פשוט כי הוא סירב לספר. עד כדי כך הוא היה אנטי, שבילדותו של אבי הם לא חגגו אף חג יהודי, סבי הדחיק את הפולנית ושכח את שפת אימו, ולא ידענו הרבה. הדבר היחיד שאני זוכר הוא שסבי היה חרדי בפולין, למשפחתו היה בית מלון גדול, היו לו 18 או 19 אחים ואחיות, אולי הוא היה נשוי ואולי לא. כנראה שכן, הגיל מתאים לתרבות של אותה תקופה.
מהצד של אימי, הרבה הצליחו להימלט מגטו קובנה שבליטא, אולם רבים אחרים נרצחו. מהצד הזה המשפחה שלנו גדולה הרבה יותר, והתפזרה לכל עבר, מארגנטינה דרך ארה"ב ועד לישראל. סבא שלי ואחיה הבכור של אימי נצלו הודות לפרטיזנים, אליהם הצטרפו בלחימה, ולאחר שנתיים שנפרדו סבי פגש את סבתי אחרי המלחמה בגרמניה משם עלו לארץ. משהו כזה. אימי נולדה לתוך הסיוטים של דור השואה מייד לאחר שהמלחמה נגמרה.

אני מקווה בקרוב לצאת לדרך חיפוש קרובים וניצולים. יש כמה קצוות פתוחים ששווה וראוי וכנראה חובה לרדוף אחריהם.

מי שלא ביקר עדיין או נניח בעשר השנים האחרונות  בירושלים, חייב לעשות זאת, עם הילדים וההורים והחברים. ביקור אחד שווה יותר מפארק ירקון עם קבבים ונקניקיות. אל תרשו לעצמכם לשכוח!

»

  1. עטרה הגיב:

    אני מסכימה עם כל מילה והסיפורים מוכרים לי.
    סיפורי השואה הם בילד-אין אצלי מילדות. וכידוע – אני כבר לא ילדה……..
    ועדיין – כל שנה אינפורמציה חדשה
    והאבלות מתחילה מחדש וממשיכה עד השנה שתגיע לאחר מכן..ושוב סיפורים חדשים שנשלפים מתוך נבכי הזכרונות , סיפורים שנקברו עמוק עמוק ,ועכשו, לעת זקנה,הם צפים ועולים בעוצמה גדולה יותר מבעבר ואני בקושי עומדת בזה….אמא ממשיכה לספר את הסיפורים ומדי שנה "מחדשת"באירועים חדשים שלא סופרו……
    הדילמה הכי גדולה שלי היא – איך למנוע מילדי ומנכדי את התחושות הכבדות של הסיפורים הללו, ולא לגרום להם לתחושות שאני עדיין עוברת, ומצד שני מלמדים – לזכור ולא לשכוח !!!  לימודים בבית הספר לא ממחישים כהוא זה את האסון הזה…..

  2. Ziv הגיב:

    ואותי רודפת כל שנה תחושת האשמה שהדור שלי שוכח ולא עושה מספיק בשביל לזכוח ולהזכיר

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s